הבלוג של אורי הייטנר

פרק כה, הפרק האחרון בספרי מלכים ובספרי נביאים ראשונים בכלל, הוא פרק השואה. הפרק מתאר את שואת ממלכת יהודה, חורבן ירושלים, חורבן בית המקדש, אובדן הריבונות וההליכה לגלות. עשרים וששה פסוקים מתארים מאורעות תשעה חודשים נוראים, שעד היום העם היהודי מציין אותם בארבעה ימי צום; לציון תחילת המצור, נפילת חומות ירושלים חורבן הבית ורצח גדליהו בן אחיקם.

האסון הנורא מכל מגולם בתשעה באב, יום החורבן. לכאורה, רצח גדליהו הוא אירוע שולי שבשולי לעומת החורבן. ומדוע נקבע דווקא אירוע זה כיום צום לדורות, שמתקיים גם בחלוף 2,500 שנה?

גדליהו בן אחיקם לא היה מלך ישראל. הוא לא נבחר בידי אלוהים, לא נמשח בידי נביא, לא נבחר בתמיכת העם; שארית הפליטה שנשארה לאחר החורבן. מדובר בפקיד ממונה מטעם הצורר הנורא שהחריב את בית המקדש, שהכניע את יהודה וירושלים לאחר מצור אכזרי וממושך, שהגלה את מרביתו של העם, שאנשיו רצחו את בני המלך צדקיהו לנגד עיניו ולאחר מכן ניקרו אותן. למה רצח של פקיד כזה, מטעם צורר כזה, הוא סיבה לצום לדורות? והרי בספר מלכים, הנסגר בפרק זה, קראנו על מעשי רצח פוליטיים רבים, כולל של מלכים ומנהיגים. מדוע דווקא על גדליהו אנו צמים?

דומני שהחוכמה שבקביעת הצום, אינה האבל על גדליהו בן אחיקם עצמו, אלא המסר לימינו. המסר הוא יצירת זיקה מובהקת בין החורבן לבין רצח פוליטי. המסר של הצום, הוא שרצח פוליטי של מנהיג בישראל הוא חורבן. וגם אם הוא נעשה אחרי החורבן, הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של ממלכת יהודה. וכך, ישמעאל בן נתניה, היגאל עמיר של החורבן, הוא ממשיך דרכו של נבוזראדן רב הטבחים, בחורבן ירושלים. עד כדי כך.

דווקא גדליהו, דווקא הפקיד הממונה מטעם הצורר, דווקא מי שנרצח כבר לאחר החורבן, לאחר אובדן העצמאות – דווקא הוא הפך סמל לפשע הנורא של ניסיון לפתור מחלוקת בעם ישראל באמצעות רצח מנהיג.

יצחק רבין לא היה פקיד ממונה מטעם צורר העם היהודי. רבין היה אדם שכל חייו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל; ממפקדי תש"ח, הרמטכ"ל של הגדול בניצחונות ישראל – מלחמת ששת הימים, ומנהיג לאומי שנבחר בידי עם ישראל בבחירות דמוקרטיות. רבין, ראש הממשלה, נהג כפטריוט מובהק, כמנהיג לאומי, כאשר הוביל את המדינה במדיניות בה דגל. השאלה האם מדיניותו הייתה נכונה או שגויה, היא שאלה חסרת כל חשיבות, לא מעניינת וכלל אינה צריכה להיות נדונה בהקשר של הרצח. מורשת רבין, האמתית או המדומה, אינה רלוונטית לעניין. גם הקיצוני שביריביו ומבקריו של רבין, אמור לראות ברציחתו אסון לאומי נורא, לא פחות מהקיצוני שבתומכיו ומעריציו. העניין אינו רבין האיש, העניין אינו דרכו של רבין, העניין הוא האלימות הפוליטית, הנפת היד על הדמוקרטיה הישראלית, רצח ראש הממשלה.

הניסיון הנואל להפוך את יום השנה לרצח רבין ליום של הזדהות ממלכתית עם דרכו המדינית, ובעצם עם דרך מדינית שהולבשה עליו בדיעבד והייתה רחוקה מדרכו האמתית, הוזיל את מהותו ומשמעותו של הרצח והתנקש בחשבון הנפש הלאומי של הדמוקרטיה הישראלית, המתחייבת כלקח מן הרצח. הדבר הביא לכך, שבעוד רצח הפקיד הממונה מטעם הצורר הוא יום צום כעבור 2,500 שנה, יום השנה לרצח מנהיג ומצביא לאומי הוא כמעט יום חולין עשרים שנה אחרי הרצח.

למרות הנזק שנוצר בעשרים שנות הוזלת יום השנה לרצח והפיכתו קרדום פוליטי לחפור בו – עדין לא מאוחר לתקן את הנזק, וליצור יום-גדליהוזציה של יום השנה לרצח רבין. יום אבל לאומי על האסון הנורא שחולל בן בליעל מקרבנו; רצח ראש ממשלה נבחר בישראל. יום שצריך ללכד את כולנו, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, תומכי רבין ומתנגדיו משמאל ומימין, כיום של שבועה – לעולם לא עוד.

****

11 שנה לפני החורבן, יהויכין מלך יהודה נכנע ללא קרב, נטש את עמו והלך, מובס, עם האליטות של הממלכה, לגלות בבבל. ספר מלכים מסתיים בשחרורו מהכלא והפיכתו מעין מנהיג אוטונומי בעל מעמד מלכותי בבבל. מעניין אם היה פטריוט יהודי אחד שהתייחס אליו כאל מנהיג.

* 929