על שפת ים כינרת - מתת-אהבה ותודה למורינו שושנה ועמינדב ישראלי,
מילדי הקוצים והתכלת בעמק-הירדן, בעריכת זאבה זבידוב
את הספר "על שפת ים כינרת", ערכו וכתבו אנשים בני העשור
התשיעי לחייהם – זאבה דבידוב שיזמה, ערכה, אספה את החומר והפיקה ומרבית הכותבים.
עובדה זו, כשלעצמה, אינה מובנת מאליה. קל וחומר, כאשר הספר הוא על מוריהם של אותם
בני 80+ בשנות בית הספר היסודי שלהם. אין אישור בולט יותר מכך להיותם של אותם
מורים, שושנה ועמינדב ישראלי, שבמשך שנים רבות היו מורים, מחנכים ומנהלים של
"בית החינוך" – בית הספר של ילדי הקיבוצים בעמק הירדן, מורים לחיים,
במלוא מובן המילה.
ואכן, מדברי התלמידים עולה הכרתם בהשפעה האדירה של המורים עליהם, לאורך
כל חייהם. אין אלו רק דברים שכתבו אותם תלמידים מתוך נוסטלגיה של עשרות שנים, אלא
גם דברים שכתבו לאורך השנים, במכתבים למוריהם לשעבר, כמו למשל במכתבים לעמינדב
בתקופת שירותו בצבא הבריטי.
היטיב לבטא את הדברים הסופר וחוקר הספרות, פרופ' צבי לוז, מאנשי הרוח
הבולטים בתנועה הקיבוצית, בן וחבר קיבוץ דגניה ב' ובנו של יו"ר הכנסת בשנות
ה-60 קדיש לוז, בהספד על שושנה, לאחר מותה בת 91 ב-2001:
"רבים וטובים בינינו, תלמידיה של שושנה,
שכבר בגרנו ושָֹבְנוּ, רואים בה את אמנו השניה, אמנו ברוח. אנחנו רואים בשושנה את מורתנו,
את המעיין ואת המקור הראשון שממנו רווינו את ההשראה לחיינו הרוחניים.
זכיתי להימנות עם המחזור הראשון שחינכה
שושנה. במשך ארבע שנים יפות – מכיתה א' ועד סיום כיתה ד', קיבלנו ממנה את לקחיה הטובים
שהעניקה לנו מלוא חופניים! בשיעוריה לא היה 'עול' מעיק, אלא חוויית-היפתחות ושמחת-התעשרות.
כדרכה, בעקביות תכליתית, הנמשכת משיעור לשיעור, עוררה בנו תשוקת-דעת וצימאון ליופי
ונתנה בדעת וביופי הללו צביון יהודי מקורי שהיה כה חסר וכה נחוץ לילדי–העמק.
... ואומר עוד דבר אישי על שושנה מורתי,
אמי השניה: עלה בגורלי לעסוק רוב-חיי בערכי-תרבות ורוח, ותוך כדי-כך נוכחתי פעמים רבות
מספור כי בעבודתי אני נענה לגרעיני ההשראות שזרעה בי 'שושנה המורה'. לכן, הייתי חוזר
אליה במהלך השנים הרבות ומשתף אותה בעיסוקי, ותמיד מצאתי בשיחותיי עמה את השומעת החכמה
וגם את התורמת והמכוונת" (ע' 501).
עמינדב ומשפחתו הוא בן העיר רובנה (או רובנו) שבחבל ווהלין, שהיא גם
העיר שבה נולדה אמי. שושנה נולדה בעיירה ברז'ינה שבבלארוס. אביו-מורו של עמינדב
ודמות המפתח בחינוכו ובהשפעה עליו, לאורך כל ימיו, היה יצחק אלתר יוסילביץ', שהיה מוכר בכינוי "דער
לערער" = המורה. בפרקים העוסקים במשפחותיהם של גיבורי
הספר בגולה, ניתן לקרוא תיאורים דומים להפליא של תלמידי האב, לסיפורים של תלמידי
הבן. עמינדב ושושנה הצעירים הספיקו ללמד בבית הספר העברי "תרבות" בעיר
הורוחוב. בראשית שנות השלושים, והם כבני עשרים, עלו לארץ, והשתלבו במהרה כמורים
ומחנכים בבית החינוך. עד בואם, התקשו המורים להתמודד עם בני הנוער הקשים והשובבים
של הקיבוצים. הם לא החזיקו מעמד והתחלופה היתה מהירה מאוד. כבמטה קסם, עמינדב
ושושנה הצליחו לכבוש את לבבות תלמידיהם, והיו מחנכי מופת, מוריהם לחיים, הוריהם
הרוחניים.
שושנה ועמינדב התיישבו בדגניה ב', אך במשך שנים רבות חיו בקיבוץ
כשכירים, אם כי היו מעורבים מאוד בחיי הקיבוץ, הגיעו לאספות החברים, היו חברים
בוועדות השונות, כתבו לעלון הקיבוץ. רק לאחר קרבות תש"ח, שבהם השתתף עמינדב
לצד חבריו ותלמידיו בהדיפת הצבא הסורי, ובהם איבד רבים מאוד מתלמידיו וחבריו,
החליטו שושנה ועמינדב להצטרף לקיבוץ כחברים. הייתה בכך נחמת מה לחברי הקיבוץ
השכול.
גדולתם של שושנה ועמינדב הייתה ביכולת לגעת בלבבות תלמידיהם ברוך
ובנועם, ב"חנוך לנער לפי דרכו", ויחד עם זאת להציב בפניהם דרישות גבוהות
מאוד, מגובות בדוגמה אישית מופתית, ובערכים היהודיים, הציוניים, הקיבוציים
וההומאניים שהעניקו לתלמידיהם.
כתב על כך בחלוף עשרות שנים צבי לוז: "ברוח החזון הציוני של
ההורים, חברי הקיבוצים בעמק-הירדן, הקנו לתלמידיהם את עושרה ויופיה של היצירה
העברית מהתנ"ך, משירת ימי הביניים ושירת-התחיה, מביאליק, מטשרניחובסקי
ומשוררי ארץ-ישראל החלוצית, הנבנית בהתלהבות ובייסורים. הם בטחו ביכולתם של
התלמידים להכיל את העוצמה והשגב של היצירות העבריות יחד עם הערכים החלוציים של חיי
פשטות, עמל-כפיים, קשר ודבקות לאדמה, ועם הגינות אנושית ומחויבות חברתית. ...
בזכות הלימוד שחווינו ידענו שאנו חלק מהעם היהודי ומהתחיה הציונית בארץ ישראל,
והזדהינו עם חייהם של הורינו החלוצים בעמק הירדן הזדהות מלאה" (115).
"הלימוד שחווינו", כותב לוז, ואכן הקפידו שושנה ועמינדב
להפוך את הלימודים לחוויה ולהנחיל את הערכים והמסרים, לא רק בדיבור ודוגמה אישית,
אלא דרך החוויה, ההתנסות, העשיה, הטיולים, האמנות, העבודה החקלאית וההתנהלות
הדמוקרטית האוטונומית למחצה.
אמחיש זאת בשלוש דוגמאות.
"לקראת כל לימוד חג הכינה מורתנו המחשה
מרתקת. בכיתה א' התוודענו לאותיות האלף-בית כחוויה מושכת-לב. בכל שיעור למדנו לכתוב
אות חדשה באמצעות ציוריו היפהפיים של זאב רבן מלוּוים בשירי לוין קיפניס. עם כל אות
חדשה שלמדנו – הוסיפה שושנה את ציור האות של זאב רבן לשורת האותיות על קירות חדר הכיתה.
יחד עם לימוד הכתיבה של כל אות דקלמנו ושרנו את שיריו של לוין קיפניס" (139).
"'הקריאה בלב' הייתה הכנה ל'קריאה
בקול רם'. בתרגול חוזר וסבלני החילה שושנה לתלמידיה את ה'קריאה בקול רם', היא הקפידה
על קריאה בהטעמה של כל מילה והברה, בהיגוי נכון ובהבנה והזדהות עם השיר, הסיפור או
הפרק בתנ"ך שלמדנו" (140).
ומספר אשר גלעד: "השנה 1937. תרצ"ח.
נר ראשון של חנוכה בבית-הספר בדגניה. לילה. הסתיימה תהלוכת הלפידים. חושך. שיה בן יעקב
עומדת במעלה-המדרגות ומדקלמת בקול גדול ורוטט מתוך 'למתנדבים בעם' של ביאליק: 'הוי
בני המכבים! העמידו את עמכם, הקימו הדור! חשפו אור! חשפו אור!' ואז שמואל קוינט מדליק
את החנוכיה הענקית שעל גג בית הספר וכל המגרש נשטף פתאום באור... לאחר טקס-הלפידים
על המגרש התכנסו כל תלמידי-ביה"ס בחדר האוכל. התלמידים הבוגרים שרים שירי-מולדת.
לפתע מישהו מעמעם את האורות ומתחיל לשיר: 'בחשאי ספינה גוששת, ליל-שחור, הים סוער.
הוי שמעי אדמת-מורשת, שב אליך בן חולם'... המחנכת שושנה ישראלי יושבת עם תלמידיה מכיתה
ב' במעגל וגם הם שרים את שיר המעפילים המסתורי.
מבטה של שושנה רציני. תסרוקתה מוקפדת והצדודית
שלה מושלמת. ממש המלכה היפהפיה נפרטיטי. שושנה ועמינדב שניהם היו זוג מורים יפהפה.
ולפתע קם ממקומו אהרוניק ישראלי מכיתה ז'
[אין קשר משפחתי לשושנה ועמינדב. א.ה.] ואמר בקול דרמטי: 'ילדים, בשעה זו שטה בים-התיכון
אל חוף נהריה ספינה עם אלף מעפילים, וזה סוד, אז שקט! האנגלים רוצים לתפוס את הספינה
ולגרש אותם לאירופה. צריך להפסיק לשיר כי זה מסכן אותם'. השתתקנו והרגשנו שמרגע זה
אנחנו חברים במחתרת 'ההגנה'. אוי, שושנה, שושנה, שושנה..." (154).
כך הנחילו המורים לתלמידיהם את אהבת העם והארץ, את האמונה היוקדת
בצדקת הציונות.
מקריאת הספר ניתן לראות עד כמה שגויה ומעוותת הסטיגמה לפיה ילדי
הקיבוצים היו מנותקים מן היהדות. התנ"ך, אגדות חז"ל והשירה העברית
המתחדשת היו מזונם הרוחני של הילדים. הם למדו וידעו על פה פרקי תנ"ך, מדרשים,
פרקי אבות ושירה. ואלה היו ונותרו שגורים על פיהם כל חייהם.
מספרת חניתה כרמי: "מנהג יפה הנהיג
עמינדב בבית-החינוך: לפני ארוחות-הבוקר והצהרים היו המורים קוראים לכל התלמידים בחדר-האוכל
פרק מפרשת-השבוע ומפרקי-אבות. הקריאה הזאת, שחזרה ונשנתה, הביאה את התלמידים להיכרות
עם הטקסטים ולידיעתם בעל-פה. התלמידים הורגלו להתנהג בנימוס בכל שעות-הלימודים, בהפסקות
ובעת הארוחות. בחדר-האוכל שררה דממה במשך האכילה" (271-271).
עם זאת, אין לתאר זאת כאידיליה. לימודי התנ"ך אמנם היו לב החינוך
הקיבוצי, אולם לימוד המסורת היהודית היה שנוי במחלוקת והיה כרוך בעימותים, ובסופו
של דבר אף היה אחד הגורמים להחלטתה של שושנה, ב-1972, לעזוב את בית החינוך, ולעבור
לסמינר "אוהלו", בו לימדה ואותו ניהלה עד פרישתה לגמלאות. וכך סיפרה
שושנה בראיון לעלון קיבוצה: "במשך
כל השנים לא הייתה התקדמות בתחום התודעה היהודית. דיברתי על כך רבות במועצה הפדגוגית
של בית-החינוך ועם חבריי המורים. טענתי שלא יתכן שילדי ישראל יגמרו את ביה"ס ולא
ידעו דברים בסיסיים ביותר ביהדות: קידוש, ברכת-עליה לתורה, 'קדיש' ועוד מטעמן של מצוות
שונות ואני דרשתי שיינתנו בבית החינוך ידע וחינוך בתודעה היהודית. אבל דרישתי נדחתה
כי ראו בה 'קלריקליות'..." (199).
סטיגמה נוספת, שאף היא מופרכת מכל וכל בספר, היא הפניית העורף לגולה.
רבות נכתב בספר על הקשר לעם היהודי בגולה, והנה אחת הדוגמאות: "הורינו עלו לארץ מן הגולה. הם התגעגעו מאוד
להוריהם ואחיהם שנשארו שם והרבו לספר לנו ברגשות כבוד, באהבה ובכאב על משפחותיהם ואנו,
הילדים, הזדהינו עם רגשותיהם. כשלמדנו את יצירות הספרות העברית והמתורגמת מהמקור באידיש
– הפנמנו בחינוכנו אמפתיה והזדהות עם סבלם של אחינו בגולה. עם שושנה למדנו בכיתות א'-ג'
את 'אל הציפור' ו'בשדה' שירי הגעגועים אל ארץ ישראל, מאת ח.נ. ביאליק. בהיותנו בכיתה
ד' למדנו בפואמה 'ילדות' על סבלו של אבי-המשורר, על התייתמותו של הילד מאביו ועל כך
שנאלץ להיפרד מאמו האלמנה ומכפר מולדתו המואר ולעבור לבית-סבו בעיירה מוכת העוני.
... בכיתות ה'-ו' למדנו עם עמינדב את סיפוריו המתורגמים של שלום עליכם וי.ל. פרץ. התרגשותו
של עמינדב דבקה בנו לאהוב את 'יהודי-השבת' של י.ל. פרץ ואת ההומור החכם שמעורבים בו
דמע ושחוק, ביצירותיו של שלום עליכם ב'טוביה החולם' ו'מוטל בן פייסי החזן'. התוודענו
גם באמצעות שיריו של ביאליק 'על השחיטה', 'בעיר ההריגה' לזוועות-הפוגרומים ואת האידיליות
של טשרניחובסקי – 'לביבות', כחום היום', 'ברית מילה', 'חתונתה של אלה'. עמינדב ושושנה
שמרו על קשר עם תלמידיהם בבית הספר העברי בהורוחוב. ילדי כיתתו של עמינדב התכתבו עם
ילדי הורוחוב ובכיתה א' של שושנה ייבשו הילדים פרחי בר ושלחו בצירוף ברכות לילדי-הכיתה
שלימדה בהורוחוב" (121).
אחד מתלמידיהם הבולטים של שושנה ועמינדב, שעשו חייל בהמשך דרכם, היה
הסופר, המשורר, העיתונאי והמתרגם אורי סלע. בהיותו תלמיד בכיתה ח', ערך אורי את
עלון בית הספר "באת ובעט". וכך כתב אורי
במאמר המערכת בחשוון תש"ג, 1942: "במה מרגישים אנו, ילדי הכפר השלו, את המלחמה,
את מוראותיה ואימתה? והלא המלחמה כמעט שלא פגעה בנו, לא חשנו אותה על בשרנו כלל: לא
גורשנו מארצנו, לא נכלאנו בגטאות ובמחנות הסגר. ובכן, במה, איפוא, מרגישים אנו את המלחמה
האכזרית הזאת?
אנו מרגישים אותה בלבנו הכואב את כאב עמנו
המדוכא, את עלבון הצדק הנרמס ברגלי-רשע" (307).
במלחמת העולם, התנדב עמינדב, שכבר היה בעשור הרביעי לחייו, לצבא
הבריטי, ושירת בו למעלה משלוש שנים. לתלמידיו המודאגים והמאוכזבים הסביר שאם לא
יתגייס, לא יוכל להביט בעיני ילדו, כאשר ישאל אותו בעוד שנים רבות "מה עשית
במלחמה בנאצים"?
תלמידת כיתה ה' יוכבד אפרת כתבה לעלון ביה"ס
מאמר על גיוסו של עמינדב לצבא הבריטי וכך סיימה אותו: "תהי נא ברכתנו שלוחה אליו
כי ישוב בשלום מן המלחמה בלי כל פגע רע ושמחת-עולם על ראשו!' " (307).
בספר מתוארת מסיבת הפרידה מעמינדב, עם גיוסו:
"ביום קיץ לוהט, בשבת אחרי הצהרים, ערכנו מסיבת-פרידה לעמינדב בחדר המוזיקה של
בית החינוך. את המסיבה פתחה נעמי [נעמי שמר א.ה.] בנגינת-פסנתר קסומה של 'המארש התורכי'
מאת מוצרט. אחרי נגינתה שרנו את השירים שעמינדב לימד אותנו והיו אהובים עליו ועלינו.
בשני קולות שרנו את השיר 'תורת-אמת' וגם את 'שתלתם ניגונים בי אמי ואבי': שירי הזיכרונות
והגעגועים למשפחות, שנשארו באירופה הכבושה. ועוד משירי-הארץ: שירי בניין ועבודה, נעורים
ותקוות. נעמי ליוותה את השירה בנגינתה על הפסנתר. את השירים שקראנו ודקלמנו בעל פה
בחרנו מתוך שפע של יצירות הספרות העברית שלמדנו עם עמינדב. בין הדקלומים שדקלמנו היה
הקטע 'תורת ארץ ישראל' מתוך האידיליה 'מצבה' מאת דוד שמעונוביץ', אשר למדנו וגם דקלמנו
בעל-פה בכיתה ו'. כתריאל החלוץ, גיבור האידיליה 'מצבה' מבטא בדבריו ומגשים בחייו את
תורת ארץ ישראל כפי שהגשימוה החלוצים בוני הארץ. ..." (309-310).
אחד המאפיינים המובהקים של שיטת החינוך שהנהיגו עמינדב ושושנה, בהשראת
יאנוש קורצ'אק, הוא היכולת לשלב יחס אישי, אבהי / אמהי חם ואוהב לילדים, כבוד לכל
ילד, פתיחות לדרכו של כל תלמיד ולנטיותיו האישיות, הומור כמרכיב משמעותי בחיים
ובחינוך, עם הצבת דרישות גבוהות מאוד, הן בתורה ובעיקר בדרך ארץ.
את העדינות, ניתן ללמוד מהאופן בו הציגה שושנה להורי תלמידתה נטע את
בעיות ההתנהגות שלה. בשני מכתבים שונים, היא נתנה להורים להבין את הציפיה לשינוי
משמעותי בהתנהגות, מבלי לפגוע ולהעליב חלילה, בלשון נקיה ואף בקצת אירוניה. "בתכם נטע 'תלמידה חכמה' ועושה חיל בלימודיה.
הנני מקווה כי גם בהתנהגותה ובהליכותיה תדע נטע בעתיד הקרוב לשמח את לב הוריה ומוריה
גם יחד". ובמכתב נוסף: "הנני שמחה להודיעכם כי בתכם נטע מתקדמת בלימודים
ואף שוקדת עליהם. נקווה שבמכתבי הבא אציין את התנהגותה של נטע, שבוודאי תהיה למופת"
(282).
ודווקא על רקע זה, בולט המסר המעמיד את תרבות החובה והמחויבות, על ראש
שמחת הילדים והמוסד החינוכי. גם את המסר הזה נחל עמינדב מאביו: "אבא היה ישר
ונאמן מאוד, מסור לעבודה ציבורית עד קצה-הכוחות. נאמנות קיצונית דרש גם מאתנו,
ילדיו. בדברו אלינו הדגיש תמיד כי הרגשות הן עניין חשוב, רק לאחר מילוי
החובה!" (12).
את הערך הזה הנחילו עמינדב ושושנה לתלמידיהם. בחנוכת חדר האוכל של בית
החינוך, ב-1938, אמר עמינדב לתלמידיו: "עליכם להיות טובים ומועילים בחברה, כי
זוהי דרכו של כל אדם. אדם העושה טובה לזולתו, אדם המרגיש שיומו לא עבר לבטלה, אלא
עשה משהו חשוב ופעל גם לטובת אחרים, מאושר הוא. והרגשת אושר זו ממריצה אותו להוסיף
ולעשות טובות. ואם חלילה יקרה איזה מעשה לא יפה, אל תפלו ברוחכם, מעשה אחד טוב
יכפר על הרבה שגיאות. ההכרה ברע שבמעשה תתן לכם את הכוח והרצון לתקן את אשר
עוויתם.
בקרוב יבואו אליכם ילדים, אשר גורשו מחיק אמותיהם ומבית אביהם. הם
יבואו הנה למצוא מולדת ובית. היישוב בארץ מקבל אותם בזרועות פתוחות. לכם יש בית,
חברת-אנשים דואגים לכם, אהבה וחיבה אליכם מרגישים אתם מכל צד, מולדת אמתית יצרו בשבילכם
– הוכיחו, יקירים, כי ראויים אתם לכך"(123).
כעבור 34 שנים, אמר באירוע בר מצווה של תלמידיו: "היהיו הם טובים? הידעו ויבינו את מורשתם והאם
יהיו גאים בה? הידעו לעמוס על כתפיהם את עול היותנו יהודים וידעו ויבינו וירגישו את
הייחודיות שבגורלנו? הידעו כי הננו כאן רק חלק מעם גדול ועתיק, בעל מסורת מפוארת אצילה?
הידעו למשוך את העם אלינו ולארצנו ובשעת הצורך להיות אתו ולהיצמד אליו? זהו באמת מה
שרציתי לאחל ליקירנו המתבגרים: שיהיה להם טוב, שיהיו הם טובים לזולתם ויזכרו תמיד כי
יהודים המה, ואז יראו עולמם בחייהם" (482).
בדבריהם של תלמידים רבים, הם העלו על נס את חזותם החיצונית המוקפדת
והמרשימה של עמינדב ושושנה, את הקפדתם היתרה על הסדר והניקיון בבית הספר ועל ניקיון
ספרי הלימוד והמחברות. רבים ציינו את כתב ידו היפה והנקי של עמינדב. ואכן, בהמשך
הספר מוצגים מכתבים בכתב ידו של עמינדב, והוא כתב-יד מרשים ויפה. כשראיתי את כתב
היד, הוא נראה לי מוכר, ולא זכרתי מהיכן. כאשר הוצג צילום ממכתב של נעמי שמר, נפל
לי האסימון – כתב ידה המוכר של נעמי שמר, דומה לכתב היד של מורה הנערץ. ותמונות של
מכתבי תלמידים נוספים הפתיעו אף הם בדמיונם לכתב היד של המורה.
עמינדב לימד רבים מתלמידיו החל מכיתה א' ולאורך מרבית שנות לימודיהם
בבית הספר היסודי. הוא היה מודל לחיקוי בעבורם, וכך גם כתב ידו.
קשר מיוחד נוצר בין שושנה ועמינדב לבין תלמידתן נעמי שמר, שאימהּ,
רבקה ספיר, הייתה חברתה הקרובה, חברת נפש של שושנה. בספר מוצגים מכתבים ששלחו לה
מוריה בבגרותה, ובהם התייחסות לשיריה, כדוגמת "ירושלים של זהב".
לא אחת נשמעת התפעלות ואף תמיהה מהידע הרחב של נעמי שמר במקורות
ישראל, ברמת היכרות אינטימית וטבעית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ברבים משיריה. איך
מי שגדלה בקיבוץ חילוני, עולה השאלה, נחשפה כך למקורות? דומני שספר זה, ודברים
שנעמי כתבה על מוריה, נותן את התשובה. נעמי שמר נחלה את שיריה, במידה רבה, מתורתם
של מוריה.
ברבים משיריה נמצא הד לתורת מוריה. דוגמה לכך היא השיר "הכל בגלל
מסמר". "נעמי צירפה לשיר 'הכל בגלל מסמר קטן'
גם את הלקח שלמדנו מעמינדב, על החובה להקפיד ולמלא כל תפקיד במלוא האחריות פן 'תיפול
כל העיר בגלל מסמר קטן אחד' " (318). וכך מופיע הלקח במילות השיר: "הכל בגלל
מסמר קטן / הכל בגלל מסמר. / ... הובס הקרב, נפלה העיר / כסוס קרבות דוהר. / וכל השיר
וכל השיר / חדל בגלל מסמר".
לאורך כל הספר סיפרו התלמידים והמורים את השלווה והרוח הטובה שהשרה
עמינדב על בית הספר אותו ניהל, ברוח המתינות שאפיינה את התנהגותו. עם זאת, במכתביו
ניכרת לא אחת רוח ביקורתית מאוד, חוסר שביעות רצון מתמדת, תחושה של אכזבה וכישלון,
של פער בין דיבורים גבוהים לבין המעשים. אמחיש זאת בשתי דוגמאות.
במכתב לשושנה, מתח עמינדב ביקורת חריפה על שנת הבר-מצווה בדגניה ב'. "אין
לבי שלם עם כל ה'טרסק' שמקיימים בקבוצה בקשר עם ה'בר-מצווה': כאן מגיעים אנו לשיא
המילוליות, מדברים ונואמים על חובות, על עניינים שמזכירים לילדים יום יום
ושעה-שעה, ולאחר זה – אין כל מעשה ואפילו סמלי בלבד. הן הופך הדבר להטפת מוסר
נוספת בצירוף ממתקים ו'דֶקְלַמָצְיָה'. וכל זה בקבוצת-אנשים הדוגלת בשם ההגשמה
והמעשה... לו הייתי אני בין הילדים, הייתי מרגיש את עצמי כנזוף פעם נוספת. ומה הן
המצוות החדשות המוטלות עליהם? מה מחייב אותם מהיום והלאה יותר מאשר עד היום?
אתמהה!" (316).
זאבה זבידוב, עורכת הספר, הגיבה, לצד המכתב: "עמינדב טעה
בביקורתו השלילית". זאבה מתארת מזווית ראייתה את מסיבת בר המצווה המדוברת, של
המחזור שלה בדגניה ב': "למסיבת הבר-מצווה שלנו, שנחוגה בשנת תש"ג בדגניה
ב', התכוננו במשך כמה חודשים בהנחייתו ובביומו של מנחם הלוי. מנחם, בר אוריין
ביהדות ובמסורת, הכין עמנו את ההצגה 'ילדים בין זאבים'. עפ"י עלילת-המחזה,
ילדים יהודים מגורשים ע"י זאבים מבתיהם
ומשפחותיהם אל היערות ושם, ביער האפל והמפחיד, מצילה אותם... משפחת זאבים:
האם הזאבה, הזאב-האב והזאבונים הקטנים מאכילים את הילדים, דואגים לכל מחסורם
ושומרים עליהם מפני הסכנות האורבות לחייהם ביער אפל. ההצגה מסתיימת במשפט
בלתי-נשכח מפיו של אחד מהילדים (אסף אגין) בהרימו את ידיו אל השמים: 'אכן, יש
אלוהים בלב החיה!' כולנו ('השחקנים', בני המצווה, ועמנו כל חברינו, בני-הכיתה
וחברי הקבוצה שחגגו עמנו) התרגשנו מאוד מן ההצגה וממשמעותה הפסימית והאופטימית גם
יחד. ... כנהוג באותם הימים קדמה להצגה 'מסכת' של דקלומים, ברכות ושירה. במרכז
'המסכת' דקלמנו את שירו של יהודה הלוי, 'המו גלים ברוץ גלגלים'. המשורר מתאר בשירו
את דרכו לארץ הקודש ואת סערת-הים עד כדי סכנת טביעה לאניה – לנוסעיה ומלחיה. השיר מוקדש
לאחינו המעפילים הבורחים באניות רעועות מאירופה הכבושה לארץ ישראל" (316-317).
דוגמה נוספת לכך, היא התייחסותו המרומזת של עמינדב להשפעה המזיקה על
התרבות ועל הנוער בקיבוצים, של גל המתנדבים מחו"ל בשנות השבעים. במסיבת פרידה
מבוגרי כיתה ח' ב-1972 הוא אמר: "הנני
ער לנעשה בזמן האחרון בקיבוצינו ויודע לאיזו חברה אתם נקלעים מהיום. לא אחת אני תוהה
ושואל את עצמי האם חיסנּוּ אתכם דייכם כדי לעמוד בתהפוכות ההתבוללות המתפשטת והולכת
והגיעה עד אלינו? קשה להשיב על השאלה – ימים יגידו. ועל כן נושא אני תפילה בלבי, עם
בקשה אחרונה אליכם: זכרו כי יהודים אתם. בנים לעם גדול ונבון בעל מסורת מופלאה. זכינו
להיות בין מקימי-המולדת לכל העם בתפוצות, מפני שידענו לשלב את הישן בחדש. לימדו גם
אתם היטב את תולדות תפארתו וסבלותיו של עמנו. לימדו את דרכי גדולינו בכל הדורות ותיווכחו
לדעת שהמוסר-הצרוף ואצילות-הרוח והצדק-הסוציאלי הדריכו את חייהם" (481).
את הספר "על שפת ים כינרת",
ערכה זאבה זבידוב, בתו של המנהיג הרוויזיוניסט אב"א אחימאיר, שאמה נפטרה
בילדותה, והיא גדלה בבית דודיה בלומה ואליעזר ורדינון בדגניה ב'.
הספר אינו ביוגרפיה, אלא קובץ תעודות
עדויות ותמונות; דברים של גיבורי הספר ועליהם, ולצדם מילות שירים שאותם לימדו בני
הזוג את תלמידיהם, טקסטים שהיו מקובלים בכיתותיהם וציטוטים רבים מהגותו הפדגוגית
של יאנוש קורצ'אק. הקובץ הזה, המשתרע על פני 508 עמודים מצייר אט אט את דיוקנאות גיבורי הספר בעיני הקורא. עם זאת,
טוב היה אילו נפתח הספר ברשימה ביוגרפית קצרה, בת עמוד אחד, המציגה את המסגרת
הכוללת של סיפור חייהם של שושנה ועמינדב.
לאורך כל עמודי הספר, מלוות הערות שולים את המקורות והתעודות בהסברים,
בהצגת האנשים ששמותיהם מוזכרים, אירועים היסטוריים וההקשר של כל טקסט. בהערות אלו
נפלו שגיאות עובדתיות, שראוי לנכשן אם יצא עותק נוסף של הספר.
כמה דוגמאות לשגיאות הללו:
זלמן שז"ר לא כיהן כנשיא עד פטירתו. הוא נפטר שנה וחצי לאחר תום
תפקידו.
היודנרט לא היה משטרת היהודים בגטו, אלא מועצת היהודים בגטו.
זאב ז'בוטינסקי לא ארגן את "ההגנה" בירושלים בפרעות
תרפ"ט, אלא בפסח תר"פ.
בווין לא היה מנהיג הלייבור וראש ממשלת בריטניה, אלא שר החוץ בממשלת
הלייבור בראשות אטלי.
נאמר ש"שנות 1970-1971 היו שנים קשות... בשל ההפגזות ממדינת
ירדן" – ההפגזות הסתיימו בקיץ 1970, עם סילוק מחבלי אש"ף מירדן
ב"ספטמבר השחור".
שגיאת פיסוק חוזרת ונשנית לאורך הספר, היא השימוש בגרשיים במקום בגרש.
לדוגמה: קורצ"אק במקום קורצ'אק.
אין בכל אלה כדי להעיב על החוויה המרגשת של קריאת הספר על האנשים
המיוחדים האלה. מרגש היה להיווכח כמה מן התלמידים בחרו בהוראה כדרך חיים, הצביעו
על שושנה ועמינדב כמי שהשפיעו על בחירתם. כואב היה לקרוא כמה מתלמידיהם נפלו
במלחמות ישראל ובפרט במלחמת השחרור. קריאת הספר מאפשרת להבין מה המזון הרוחני
והתרבותי שהזין את החוסן, הנחישות והדבקות של דור תש"ח, שאפשרו את העמידה
והניצחון
אסיים את מאמרי בשלושה ציטוטים מדבריו של עמינדב:
מתוך מאמר שכתב ב-1955: "בית-היוצר לנשמת-הילד הוא בבית הספר!
באותו המקום בו רוכש הילד את ידיעותיו, רוכש גם את הרגליו התרבותיים וסופג את מיטב
האידיאלים של העם" (457).
מתוך נאום במסיבת סיום ב-1950: "אנחנו צריכים למצוא תיקון
לנשמת-עמנו על ידי העלאת תכונות האדם לשיא מאוויינו ולהגשים את חזון-הצדק החברתי
והגאון הלאומי (לא הגאווה!) שעליהם נלחמו נביאנו וטובי האנושות. התיקון מוכרח
לבוא!" (457).
מתוך מאמר בעלון דגניה ב' ב-1951: "התרבות נמדדת במידת היכולת של
האדם לכבוש את יצריו ולהשליט את 'הנכון' על ה'אני רוצה' ועל ה'אני לא רוצה' "
(466).
* "האומה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
