בנבואת התוכחה של ישעיהו על עם ישראל הוא אומר: "כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ". ישעיהו אומר זאת בהקשר לעונש – ראויים היינו לחורבן כשל סדום ועמורה
על מעשינו, אלמלא ריחם עלינו ה'. אולם הביטוי השתרש בעברית, לא בהקשר של העונש,
אלא של החטא. הוא השתרש כשאלת תמיהה: כסדום היינו?! שכן סדום, העיר החטאה, נחשבת
כאב טיפוס של רֶשע, פשע ושחיתות. זו שאלת-תמיהה, על פיה לא יעלה על הדעת שדמִינו
לסדום. אנחנו?! אבל... כמעט כסדום היינו. כלומר אם נמשיך להידרדר, אנו עלולים
להיות כאנשי סדום.
בפרק שלנו, שופטים י"ט, עיר בישראל היא כסדום. העיר היא גִּבְעָה, הקרובה ליבוס, הלא היא ירושלים. העיר מזוהה כתֵּל אֶל פוּל - תל בצפון ירושלים, בין השכונות
פסגת זאב, שועפאט ובית חנינא. בעיר הזאת נעשה אחד
הפשעים המזוויעים בתנ"ך כולו – פשע פילגש בגבעה, המתואר בפרקנו.
כדי להעצים את הזעזוע, ואולי גם כדי להצדיק את עונשה החמור של העיר
(עליו נקרא בפרקים הבאים), הסיפור מתואר כמעט כ"העתק-הדבק" של סיפור
סדום.
הסיפור מתחיל באיש משבט לוי הגר בהר אפרים, שלקח כפילגש אישה מבית לחם
יהודה. האישה ברחה מביתו וחזרה לבית אביה. כעבור ארבעה חודשים הוא יצא לבית אביה
להפציר בה לחזור אליו.
כאן מתחיל הדמיון בין הסיפור לסיפור סדום. במשך פסוקים ארוכים מתוארת
הכנסת האורחים המופלאה של אבי הפילגש, המזכירה כל כך את הכנסת האורחים של אברהם
אבינו, בבוא שלושת האנשים אליו. הכנסת האורחים של אברהם סמוכה למקרה סדום, והיא
מנגידה את צדיקותו של אברהם, שבאה לידי ביטוי בהכנסת האורחים, עם רשעותם של אנשי סדום,
המתעללים באורחים, בזרים, באחרים. ההנגדה וסמיכות האירועים מבליטות את צדיקותו של
אברהם, אך לא פחות מכך, את רשעותם של אנשי סדום. הכנסת האורחים הנפלאה של אבי
הפילגש לחתנו, ברוח אברהם, היא הנגדה לסיפור פילגש בגבעה הסמוך לו.
האיש, הפילגש ונערו (עוזרו, משרתו) יוצאים בדרכם מבית לחם להר אפרים,
וסמוך לרדת החשיכה, הם קרבים ליבוס. הנער מציע שהם יסורו ללון שם, אך האיש דוחה את
הבקשה.
"לֹא נָסוּר אֶל-עִיר
נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה". זו האירוניה של הסיפור. האיש חושש ללון שלא בקרב בני עמו. אין הוא
סומך עליהם. אין הוא חש בטוח בקרבם. באופן טבעי, הוא חש בטוח הרבה יותר בקרב בני
עמו. יש בכך כדי להעצים את המסר של המספר, על אודות חטאת העיר.
בניגוד מוחלט להכנסת האורחים של אבי הפילגש, תושבי גבעה אינם מוכנים
להלין את האיש. הם מכניסי-אורחים כאנשי סדום. וכמו לוט בסדום, כך מופיע איש זקן
הנוהג אחרת מבני עירו באופן קיצוני. וכמו לוט בסדום, אין האיש בן המקום, אלא
חיצוני. אין הוא משבט בנימין כתושבי גבעה, אלא משבט אפרים. כמו בסדום, בהגיע
השמועה מתאסף ההמון, האספסוף, ודורש שיוציאו אליו את האורחים. כמו בסדום, האספסוף
רוצה לפגוע בזרים, "לדעת אותם", כלומר לבצע בהם אונס קבוצתי המוני. כמו
לוט, גם האיש הזקן מסרב, מגן על אורחיו ומסתכן בנפשו. וכמו לוט, גם האיש הזקן מציע
להם כ"פשרה", הצעה מזעזעת – הוא יוציא אליהם את בתו וכאן גם את פילגש אורחו.
כאן מסתיים הדמיון ומתחיל ההבדל בין הסיפורים. בסדום, האורחים היו
מלאכי אלוהים והסיפור הסתיים בהפי-אנד נִסי – המלאכים הכו את האספסוף בסנוורים
וחלצו את לוט ובני ביתו. ואילו פרשת פילגש בגבעה, היא פרשה של הסתר פנים. אין בה
אלוהים. אין לה אלוהים.
האספסוף אונס את הפילגש באכזריות והיא נרצחת במעשה לינץ'.
האיש האבל חוזר לביתו עם גופת פילגשו. הוא מבתר את גופתה ל-12 חלקים
ושולח את החלקים ל-12 השבטים, כדי להיוועץ בהם – איך יש להגיב על הפשע הנורא. היה
זה פשע חסר תקדים. "לֹא-נִהְיְתָה
וְלֹא-נִרְאֲתָה כָּזֹאת, לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד
הַיּוֹם הַזֶּה".
מה המסר של הסיפור?
הסיפור רוצה להזהיר אותנו, שעובדת היותנו יהודים אינה מחסנת אותנו
מבחינה מוסרית. שככל האדם, גם לפתחנו חטאת רובץ, גם אנו עלולים להידרדר למעשים
המפלצתיים ביותר. גם יהודים עלולים להידרדר להתגלמות הרשע – מעשה סדום. המייחד את מעשה
גבעה, כמו את מעשה סדום, הוא אובדן כל מעצור מוסרי בקרב חברה שלמה. אין המדובר
במעשהו של פושע בודד או אדם שנטרפה דעתו. מדובר בחברה, שאיבדה כל קוד מוסרי, כל
רסן ערכי, ששולט בה חוק הג'ונגל.
ומה הגורם לכך? הפרק נפתח במילים: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל".
כלומר, אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו. באין שלטון חוק, במציאות של
אנרכיה, חברה עלולה להידרדר לסדום.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
