הבלוג של אורי הייטנר

יצאנו בבוקר מוורשה למחנה טרבלינקה. דרך ארוכה, בכבישים מהירים ואוטוסטרדות, פרי תנופת הפיתוח האדירה בפולין הפוסט-קומוניסטית. התשתיות בפולין מודרניות וידידותיות מאוד. הדרך יפהפיה, מכל הכיוונים פרושים מרחבים מישוריים ירוקים. בדרכנו חצינו שני נהרות גדולים – הויסלה והבוג. יש לציין את ניקיונה של פולין ואת התודעה האקולוגית המפותחת של המדינה. לאורך הדרך, שמענו משלום בלאייר סקירה מעניינת מאוד על פולין היום, על הכלכלה הפולנית, הפוליטיקה הפולנית וכו'.

עצרנו בעיירה ונטקוב, על גדת הבוג. ונטקוב הייתה עיירה יהודית ברובה עד השואה, והיום אין בה יהודים. עצרנו ליד אנדרטה סמוך לבית בו נולד וגדל מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה. האנדרטה הוקמה בידי העירייה, לציון 60 שנים למרד, עדות למקומו של אנילביץ' בפנתיאון הפולני, כגיבור לאומי. על האנדרטה כתובת בפולנית, באנגלית ובעברית.

אנדרטה נוספת בעיירה, היא לזכרם של חללי ארמיה קראיובה שנרצחו בידי הקומוניסטים ב-1944-1952. הארמיה – "צבא המולדת", היא המחתרת הפולנית הלאומית, המזוהה עם המערב, שהובילה את המרד הפולני ב-1944. לאחר המלחמה, רבים מחברי המחתרת ומנהיגיה חוסלו בידי הקומוניסטים. כמובן שאנדרטאות מסוג זה צמחו החל ב-1989, שנת המהפכה הדמוקרטית, הפוסט קומוניסטית, בפולין. השנאה לרוסים בקרב העם הפולני גדולה אף משנאתם לגרמנים. הפולנים רואים ברוסיה את הכובש המובהק של פולין, לאורך מאות בשנים. למרות עשרות שנות אינדוקטרינציה סובייטית, גם בהקשר של מלחמת העולם השניה הפולנים אינם רואים בסובייטים את המשחררים שלהם, אלא את מי שחילקו את פולין בשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית (הסכם מולוטוב- ריבנטרופ), מי שטבחו בקצונה הפולנית ביער קאטין ומי שעמדו מנגד על גדת הויסלה בעת הדיכוי האכזרי של המרד הפולני בידי הצבא הגרמני. בתקופת השלטון הקומוניסטי רואים הפולנים תקופה של שלטון כיבוש זר.

ככל שהתקרבנו לטרבלינקה, הנוף נעשה יותר ויותר מיוער. תופעה מעניינת – כמעט בכל שביל כניסה ליער, עומדות זונות; בגלוי, לצד הכביש הראשי. כנראה שתעשיית הסחר בנשים מפותחת בפולין. לצד שבחים רבים שיש לי על פולין, כפי שנגלית לעיניי כאורח לרגע, התופעה הזאת לא תהיה גאוותה.

הגענו למחנה טרבלינקה, הקרוי על שם כפר קרוב, ומצוי בתוך יער, בנוף פסטורלי יפהפה, שראוי להיות מקום של מחנה נופש, והיה למחנה השמדה; מחנה שמתחילתו הוקם אך ורק למטרה זו – השמדת יהודים תעשייתית, שיטתית. במשך קצת למעלה משנה הושמדו קרוב ל-800,000 יהודים במחנה; רובם יהודי פולין, ובהם 300,000 יהודים מגטו ורשה וכן יהודים שהובאו מצרפת, אוסטריה, יוון, בולגריה, הולנד ועוד. פעולת המחנה פסקה לאחר מרד מזוין של עובדי הכפיה היהודיים, שהחרימו נשק ממחסן נשק, הציתו את מרבית מתקניו והרגו שומרים נאצים ואוקראינים.

יותר מבכל מחנה השמדה אחר, בטרבלינקה הצליחו הנאצים במבצע שיטתי של טשטוש פשעיהם. הם פירקו את כל שרידי המחנה, פתחו קברי אחים ושרפו את הגופות והקימו חווה חקלאית על שטח המחנה. בבית לוחמי הגטאות נמצא דגם משוחזר של המחנה, שנבנה בידי נגר, ניצול המחנה.

הפער בין הפסטורליה של היער לבין הפשע הנורא שנעשה בו, זועק. חרף העובדה שלא נותר כל זכר אוטנטי מן המחנה, אלא רק אנדרטה – האנדרטה שנבנתה בשנת 1964 בידי הממשלה הפולנית היא מונומנט מרשים, מזעזע ומעביר בצורה חזקה מאוד את המסר אודות תעשיית ההשמדה הנוראית שנעשתה בו.

במרכז האתר – אנדרטה גדולה מאוד ומרשימה ועליה בין השאר סמל המנורה, לציון זהותם הלאומית של הנספים. למרגלות האנדרטה נחרטו באבן בחמש שפות ובהן עברית המילים "לעולם לא עוד". סביב האנדרטה פזורים על פני שטח נרחב 17,000 אבנים בגדלים שונים ובצורות שונות, היוצרים תחושה של בית עלמין גדול, שכל המצבות בו שבורות. על חלק מן האבנים כתובים שמות של 216 קהילות יהודיות שהושמדו. אבן אחת שונה – אין היא מנציחה קהילה אלא את המחנך והסופר יאנוש קורצ'ק.

לאורך שעה ארוכה הסתובבתי בין האבנים, וניסיתי, ללא הצלחה, למצוא את האבן עליה כתובה העיירה רובנו, העיירה שבה נולדה אמי ובה גדלה עד פרוץ המלחמה. העובדה שלא מצאתי את האבן העצימה את תחושת המועקה שלי במקום. עמוס, בננו, ישתתף במשלחת לפולין מטעם בית הספר שלו בעוד שלושה חודשים ואני מקווה שהוא ימצא את האבן.

לעומת זאת, מצאנו את ציון העיירות גרודנו וסקידל, העיירות של סבא וסבתא של יעל, הורי אמה שלומית. הסבא, שלום (שוֹלם) ברלין והסבתא חנה לבית מכניק עלו לא"י בעליה השלישית, עשרים שנה לפני השואה, אך שכלו בשואה את מרבית בני משפחותיהם – הורים, אחים ואחיינים. יעל הביאה אִתה מן הארץ תמונה של אתר הנצחה בבית העלמין בבאר טוביה, בו מונצחים קרובי משפחותיהם של חברי המושב שנספו בשואה, ובהם משפחות סבה וסבתה.

שני טקסים ערכנו בטרבלינקה, בהגיענו ובצאתנו. בכניסה לטרבלינקה, מצוי גל אבנים מא"י שהונחו במקום בידי המשלחות הישראליות. שם ערכנו את הטקס הראשון. הטקס כלל הדלקת נרות נשמה. קריאת שיר של המחזאי והמשורר האנטי נאצי ברטולד ברכט, בתרגומו של יהונתן גפן, שנכתב כבר ב-1935, וגינה את השתיקה לנוכח פשעי הנאצים, ההולכת וגוברת ככל שהפשעים נעשים חמורים יותר. כאמור, הדברים נכתבו שנים אחדות לפני השואה, אחרי עליית היטלר לשלטון. מחשבה שהטרידה אותי לנוכח קריאת השיר, היא אודות התקרנפותו של ברכט ושתיקתו לנוכח פשעי סטלין והמשטרים הקומוניסטיים. כן הוקרא שיר של אילן וירצברג (שככל הזכור לי נכתב לזכר אשתו שנפטרה מסרטן) והשמענו את שלום חנוך ב"כי האדם עץ השדה".

הטקס השני נערך ליד האנדרטה במחנה. הוקראו בו דברי הפתיחה של נאום היועץ המשפטי גדעון האוזנר במשפט אייכמן, וטקסטים נוספים העוסקים בטרבלינקה. שמענו את פוליקר ב"כאן התחנה טרבלינקה" ושרנו את "החול יזכור" של נתן יונתן.

בצאתנו מהמחנה, בנסיעה בין הכפרים הסמוכים, הכפרים הציוריים, בתוך הנוף הפסטורלי, עם החסידות המקננות על עמודי החשמל והשועלים המתרוצצים בין הבתים, לא יכולתי שלא לחשוב על הורי הכפריים, שחיו קילומטרים ספורים סמוך לגיא ההריגה, ולא יתכן שלא ידעו, שלא שמעו, שלא הריחו, שלא הבינו.

בכפר ברוק, הסמוך לבוג, אכלנו ארוחה טובה וזולה וחזרנו לוורשה. ערכנו סיור בעיר העתיקה, בהדרכה באנגלית של מורת דרך מקומית. העיר העתיקה חרבה כליל בדיכוי האכזרי של המרד הפולני ב-1944. לאחר המלחמה שוחזרה העיר העתיקה בצורה מרשימה מאוד. מבצע השיקום מעורר גאווה גדולה אצל הפולנים. בעיקר העתיקה ישנן פינות ייחודיות המציינות את המבצע – עם תמונות של האתרים המקוריים, בחורבנם ולאחר השחזור. זה היה גם המוטיב המרכזי בהדרכה – המדריכה הייתה מצוידת בתמונות כאלו. השחזור באמת מרשים. היכן שניתן היה השתמשו בחלקים מקוריים של המבנה. יש מבנים ששוחזרו בדיוק כפי שהיו, ובאחרים פחות הקפידו על הדיוק. הלכנו ברחבי העיר העתיקה, לצד הכנסיות, ארמון המלוכה, המצודה ובתצפית על נהר הויסלה.

בתום הסיור הסתיים החלק המאורגן. רוב חברי הקבוצה רצו קצת להסתובב בחנויות ובקניון, אך מאחר ואני סובל בשופוביה (כניסה לחנות, לא כל שכן קניון, עלולה לגרום לי להתמוטטות עצבים), העדפתי לחזור למלון, לקרוא ולכתוב. בדיעבד אני קצת מצטער, כיוון שמלבד הקניות חבריי גם טיילו, וביקרו בגן סיסקי - בקבר החייל האלמוני.

המלון פשוט וצנוע. אמנם אין זו סוויטה במלון פאר, אבל החדרים קטנים, נעימים ונקיים. יש מיטה לישון, מקלחת חמה ועצומת זרם להתקלח, אינטרנט חופשי, פינת כתיבה ומנורת קריאה. מה עוד נבקש?