* מה שאני שונא בפסח, הוא את הטרנד הקרתני של האנשים שמתחרים ביניהם מי שונא יותר את פסח. אנד ד'ה ווינר השנה איז – שר החינוך (!) לשעבר יוסי שריד. תחת הכותרת "חרדת הדודה פלורה" הוא השפריץ ב"הארץ" תשפוכת של תיעוב, לעג ובוז לחג הפסח ובעיקר לליל הסדר. רשימתו מצטיירת כעדות של קורבן אונס – הלו, מישהו הכריח אותך להשתתף?

"משנכנס ניסן מרבים בתאנייה" מרחם על עצמו שריד, "איך נעבור את פורענות ליל הסדר. לא היו לילות רעים לישראל כלילה הזה ... לו ערך האו"ם את בדיקת האושר שלו בתקופה זו של השנה, הייתה ישראל צונחת למקום ה-100 אם לא למטה מזה". אני משוכנע שאילו בדיקת האושר של האו"ם הייתה מתקיימת בערב פסח, ישראל הייתה במקום הראשון. אבל כנראה זו הדרך של שריד להתמודד עם תוצאות הסקר, המציבות את הישראלים כמעט בצמרת האושר, ניגוד מוחלט לתיאוריו החוזרים ונשנים ב"הארץ" על המדינה הנוראית הזו.

שריד קשישא איבד את הקסם שאפיין אותו, ושבזכותו גם יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים מרים ראו בו יריב ראוי, שתמיד כדאי וראוי להאזין למה שיש לו לומר. המאפיין העיקרי את כתיבתו בשנים האחרונות הוא נרגנות. מיום ליום הוא מצטייר יותר יותר כאיש מר וממורמר. ומה הפלא שהחרוסת היא מרור בעבורו?

כך הוא מתאר את האוכל על שולחן הסדר שלו: "על השולחן עולים מאכלי גועל כמו גפילטע פיש ברוטב מוחטתי, שרק רגל אשכנזית קרושה – רוטטת מעודף צלוליט – יותר מגעילה ממנו; שלוש פעמים איכסה". במאמר שפרסם לפני שנים, סיפר שריד איך עוד כשהיה חייל, בשובו לחופשות בבית, אמו הכניסה אותו לאמבטיה ובמו ידיה קרצפה ושפשפה את עורו. על סמך תיאוריו את סעודת הסדר המסויטת, ראיתי בעיני רוחי כיצד אמו המנוחה פקדה אותו בליל הסדר, פתחה את פיו בכוח ודחפה לשם את האיכסה המוחטתית, תוך איומים שאם לא יגמור מהצלחת היא תקרא לשוטר.

שריד משתלח גם בהגדה של פסח, והנה אחת מפניניו: "החכם הוא לא חכם כזה גדול – יותר חוכמולוג – ואילו הרשע הוא דווקא די חכם, תחשבו על זה".

ובכן, הבה נחשוב על זה. מה היפוכו של חכם? טיפש. ובהגדה? רשע. כבר בכך יש אמירה. במה מותר הרשע על הטיפש? שהרשע יכול לתקן את דרכיו. אם כן, מה לה להגדה לעסוק בטיפש? מעניין יותר לעסוק ברשע. ומיהו הרשע? השואל "מה העבודה הזאת לכם?". "לכם ולא לו". ומסבירה ההגדה: "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר". הרשע הוא הבן המתנשא, שמוציא עצמו מן הכלל המשפחתי והלאומי, מביט עליו בזלזול מן הצד, שאלתו נשכנית. יש להקהות את שיניו הנשכניות ולהוציא מהן את הארס. אילו היה הרשע הזה ביציאת מצרים – לא היה נגאל.

בכל דור ודור אנו חייבים להראות את הבנים הרשעים של דורנו – אלה המוציאים עצמם מהכלל וכופרים בעיקר. למשל – "סרבנים" העורקים מן המלחמה בטרור, היו התגלמות הבן הרשע בתקופת מתקפת הטרור הפלשתינאית המכונה בכיבוסית צחה "האינתיפאדה השניה". ייאמר לזכותו של יוסי שריד, שהוא יצא חוצץ בשעתו נגד התופעה הזאת, להבדיל משולמית אלוני, שקדמה לו בהנהגת מרצ. אלא שבשנים האחרונות עובר שריד תהליך מואץ של אלוניזציה וספק רב בידי האם גם היום היה נוקט באותה עמדה. הרי בראש השנה הוא העניק את תואר "גיבורת השנה" לפורעת החוק הסדרתית והמסיתה הסדרתית להפרת חוק אילנה המרמרן, שגם בערב החג הזה העניק לה "הארץ" כמעט עמוד שלם להגיגיה.

מיהם הבנים הרשעים תשעב? הפעם ממש קל לזהותם. אלה הם אותם ישראלים שקפצו והתייצבו לקול תופי הפח-פח כדי להגן בגופם על הסופר הנאצי גינטר גראס, שכמיטב המסורת האנטישמית, פרסם לקראת פסח פשקוויל אנטישמי בזוי, ובו האשים את מדינת היהודים שהיא מסכנת את שלום העולם, בהתאם לחינוך שקיבל ב"היטלר יוגנד" וביחידה אליה התנדב – הוואפן אס-אס. דבריו עוררו סערה בגרמניה – כל בעל מצפון ובושה בגרמניה תקף אותו בחריפות. איראן, כמובן, יצאה מגדרה כדי לשבח את הסופר הנאצי שהתייצב לצדה. ו... בישראל קמו לו מליצי יושר. כיהודי וכישראלי אני בוש ונכלם לנוכח התופעה הדוחה הזאת, של ההתייצבות לצדו של הסופר הנאצי – כפי שבאה לידי ביטוי, למשל, בטוקבקים רבים שהגיבו לדברים שכתבתי נגדו השבוע.

שני הבולטים ביותר בין סנגוריו של השטן היו גדעון לוי ב"הארץ" ואיל מגד ב- Ynet. על גדעון לוי איני מתפלא. מדובר בתגובה פאבלובית של מי שמתייצב כאוטומט לצד כל מי שתוקף את ישראל ופוגע בישראל; לא רק לצד כל מסית נגד ישראל אלא גם לצד מי שבעקבות ההסתה קם ועושה מעשה – הטרוריסטים באשר הם. במאמר תמיכה בסופר הנאצי שפרסם בראשית השבוע, קבל לוי על הקושי לתקוף את ישראל בגרמניה, והתבכיין על כך שבעקבות מאמר אנטי ישראלי קיצוני שפרסם ב"די וולט", עיתון זה אינו מעניק לו עוד במה. מן הראוי ש"הארץ" ילמד מ"די וולט".

אבל מה דחף את איל מגד למקום הרע הזה? הרי מגד אינו אוטו-אנטישמי ואינו תועמלן אנטי ישראלי כגדעון לוי. אולי זו נטייתו להדהים ולהפגין "מקוריות" ונון-קונפורמיזם בחוסר העקביות המוזר של עמדותיו? ואולי הוא פשוט חסיד שוטה של הסופר הנערץ עליו, ולכן גם כאשר הנ"ל חשף את עברו אותו הסתיר במשך עשרות שנים (והוא עשה זאת רק אחרי שזכה בפרס נובל, כמובן), אין הוא מסוגל להיפרד ממושא הערצתו. אם כך, סביר להניח שבניגוד ללוי, שהתייצב לצד גראס בשל שנאתו לישראל, מגד התייצב לצד גראס למרות שנאתו לישראל. אם גראס יחזור בו, סביר להניח שצפויה לו מקלחת צוננת מלוי, דוגמת המתקפה הבוטה של לוי על גולדסטון, כשחזר בו מחלק ניכר מן העלילה שלו על צה"ל. מגד, לעומת זאת, יחגוג.

מאמרו של מגד ב- Ynet היה מתלהם, מתנשא ומכוער במיוחד. הוא הציג עצמו כאיש העולם הגדול, איש תרבות המצוי בהוויות דחתן פרס נובל הנ"ל, והציב מולו את אלי ישי, שבהיותו מזרחי וחרדי הוא מן הסתם לא קרא את הספרות הגדולה של הנאצי הנ"ל. "זהו כבוד להיות מוכרז כפרסונה נון גראטה על ידי אלי ישי. הוא בחיים לא קרא מילה של גראס, אין לו מושג מי זה, הוא לא שמע על 'תוף הפח'. הוא בור, גזען ואיש חשוך. בושה למדינת ישראל שהוא שר הפנים בממשלה" וכן הלאה וכן הלאה. אגב, אני סבור שהכרזתו של אלי ישי הייתה צעד היסטרי ומזיק שרק שיחק לידיו של הסופר הנאצי. אך ההתלהמות המתנשאת של מגד – דוחה.

אראל סג"ל כתב מאמר משובח ב"מעריב" בו ניתח את דמותו, אישיותו והפשקוויל האנטישמי של הסופר הנאצי. סג"ל התייחס בדבריו למאמרו של מגד, והעלה לדיון את סוגיית "אנשי הרוח" בישראל. האם כשרון ביטוי וכתיבה הם בהכרח ערובה למוסריות ולתבונה מדינית? ניתן למלא ספר שלם בציטוטים של סופרים ואנשי רוח ידועים, שתמכו ברוצחי המונים כמו סטלין ומאו, למשל. על תבונתו המדינית של איל מגד (שהוא בנו של אחד הסופרים הגדולים בישראל ואחד הסופרים האהובים עליי – אהרון מגד, ובעצמו סופר בינוני) ניתן להסיק מן הציטוט שמביא סג"ל ממאמר שפרסם מגד ב-15 באוגוסט 2010, חצי שנה טרם פרוץ המרד בסוריה. תחת הכותרת "פשע מלחמה", לא פחות, כתב הגאון הפוליטי הנ"ל: "המלחמה הבאה תהיה עם סוריה, והפשע הוא שלא מונעים אותה. עד שמישהו יבין את זה, כבר ייפלו כאן אלפי טילים – גורל שרק מנהיג אמתי יכול לחסוך מאתנו. צריך לדבר עם אסד, עכשיו". מה נֹאמר ומה נגיד?

מאמר חשוב ומעניין נוסף אודות סוגיית הסופר הנאצי, הוא מאמרו של ארי שביט ב"הארץ" "הדברים שלא נאמרו". במאמרו, תוקף שביט את שתיקת השמאל הציוני לנוכח דבריו החמורים של גראס. "אף סופר לא נאם נאום חוצב להבות באנגלית רהוטה. אף איש רוח לא פירסם מאמר נוקב ב'ניו יורק טיימס'. מרצ ושלום עכשיו שתקו. מטיפי המוסר הממהרים לגנות כל רב הזוי מיצהר נדמו אל מול הדברים מעוררי החלחלה של חתן פרס נובל. בשעה שגרמניה הרשמית גינתה את בכיר סופריה בכל פה, ישראל הנאורה מילאה את פיה מים. במבחן גינטר גראס השמאל המוסרי בישראל נכשל כישלון מחפיר".

שביט ניתח את דבריו של גראס, כניסיון להשתחרר מצל העבר הנאצי באמצעות השלכת הנאציזם על קורבנותיו. ספרו החשוב והמצוין של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה" מתאר בהרחבה ומנתח לעומק את התופעה הזאת, ומסביר את הברית בין השמאל הרדיקאלי בגרמניה לימין הניאו נאצי בגרמניה בהכחשת השואה ובדה-לגיטימציה נגד ישראל. שביט מפרש כך את "הטקסט המוזר שפרסם גראס לפני שבוע ב'דדויטשה צייטונג'". "בחושים רגישים של סופר גדול אמר גראס אמירה רדיקאלית המבטאת תפישת עומק המתפשטת היום במרתפים האפלים של גרמניה החדשה, אירופה החדשה והשמאל החדש. תפיסת העומק גורסת שלא איראן אלא ישראל היא התוקפן המזרח תיכוני בן זמננו. לא השיעים הקיצונים אלא הישראלים הקיצונים הם הנאצים החדשים. הפשע נגד האנושות אשר חייב לעמוד מעתה במרכז התודעה אינו זה שהיטלר עשה ביהודים, אלא זה שהיהודים עומדים לעשות באיראנים. על כן, בשם השואה, יש לשלול מהיהודים את העוצמה הגרעינית אשר עלולה לאפשר להם לחולל שואה שניה. ... מבחינתו של הסופר הגרמני המשופם, האיום הגרעיני המכריע גלום דווקא בדימונה. בטיפת הדיו האחרונה שלו הוא מגייס את השואה, לא כדי לבלום את נתאנז אלא כדי לפרק את דימונה. הוא גם דורש לשלול מישראל את צוללות המכה השניה, אשר על פי מקורות זרים מבטיחות את קיומה. חייל האס-אס שהיה להומניסט ידוע מסיים את חייו בדיוק בנקודה שבה התחיל אותם. מבחינתו, אין כל סכנה בפצצות אטום אמריקאיות, רוסיות, בריטיות, צרפתיות, סיניות, הודיות ופקיסטניות. גם אין סכנה של ממש בפצצת אטום איראנית. מה שבאמת עלול להחריב את עולמנו הוא הנשק האטומי המיוחס לישראל. יכולתם של היהודים לעמוד על נפשם ולמנוע את השמדתם היא שמדירה שינה מעיניו של הגורו המוסרי מליבק. אתגר גראס הוא אתגר רציני. גלום בו הניסיון לבטל את האפליה המתקנת שממנה נהנה העם היהודי מאז 1945 – בכל הנוגע ליכולתו להבטיח את חייו. גלום בו ניסיון לשלול מישראל את רשת הביטחון המוסרית, שעליה נשענת רשת הביטחון האסטרטגית המקיימת אותה. ... ראש החץ של השמאל האירופי מנסה כעת לשלול מישראל את ההרתעה שעליה מבוסס ביטחונה".

* אמיר אורן מפרסם ב"הארץ" קטעים נרחבים מפרוטוקול שהותר לפרסום לאחרונה, אודות מפגש של האלוף מאיר זורע עם שלושה קציני מילואים צעירים, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. זורע, שאיבד במלחמה את בנו יוחנן, שש שנים אחרי שאיבד במלחמת ששת הימים את בנו יונתן, גויס למילואים במלחמה, ומתוך הערכה אליו ואל אישיותו, ראו בו הקצינים כתובת לשפוך את מרי לבם, אודות המחדל שקדם למלחמת יום הכיפורים, המחדלים במלחמה עצמה ואובדן האמון של החיילים והקצינים הזוטרים בצמרת צה"ל. המסמך מצמרר ומזעזע, ואף שהדברים ידועים, גם היחשפות אליהם כעבור 40 שנה מטלטלת. כך סיפר סגן עמירם בן דרור, קצין צנחנים מכפר יהושע: אני רוצה להתייחס למצב הכוננות שהיה שם במעוזים. רימונים היו חתומים וסגורים בפלסטיקים. ארגזי תחמושת היו חתומים ולא היה אישור לפתוח אותם. חיילים לא הכירו את המעוז בלילה. 22 קציני מילואים ירדו לתרגל איך פועלת מערכת המעוז, אבל בזבזו את זמנם ולא למדו. נקבע אימון באש של עיבוי מערך כאשר תוקפים מוצב. האימון לא בוצע, הכל בגלל חוסר אכפתיות. כשתרגלנו נוהל פינוי פצועים והעלאת אלונקה ממעוז לטנק, לא שלחו טנק, רק נגמ"ש, ובקשר השמיעו את מצעד הפזמונים. לא היה מפעיל גנרטור, לא הופעלו סוללות, לא מילאו מים, לא גירזו את כל המקומות שהיו צריכים להיות מגורזים, ולכן מערכות הקשר במעוז לא היו תקינות. ממנות הקרב שהיו צריכות להספיק לחיילים, נגנבו פלחי האשכוליות והשזיפים. למעוזים הגיעו חיילים בלתי מתורגלים, בלתי מוכנים ובלתי מסוגלים לתפעל מעוז כהלכה". וכך, עוד ועוד עדויות על מצבו של צה"ל ערב המלחמה, ומה שחמור עוד יותר - חוסר התייחסות של המערכת לתלונות.

דורות של ישראלים התחנכו על הנראטיב המומצא, לפיו המחדל של מלחמת יום הכיפורים היה מדיני. על פי הנראטיב הזה, מצרים השתוקקה לשלום עם ישראל, סאדאת התדפק על דלתה של ישראל בתחינה לשלום, אך נדחה בידי ממשלה ערלת לב שלא רצתה בשלום, ולכן לא הותירה ברירה בפני רודפי השלום, אלא לצאת למלחמת רדיפת השלום. כמובן שאין שחר לטענה הכוזבת הזאת. המחדל היה מודיעיני – דבקות בקונספציה שפניה של מצרים אינם למלחמה, גם כאשר העובדות המודיעיניות סתרו אותה. קבלת הקונספציה הזאת בידי הצמרת הצבאית והמדינית ובעיקר שר הביטחון. התנוונותו של צה"ל מתוך תחושת השובע לפיו פני האויב אינם למלחמה.

כך מצוטט אליעזר יפה, קצין שריון צעיר מנהלל, שאיבד במלחמה את אחיו משה: "לפני שנה והשנה ביולי, העברתי בהתנדבות שיעור מקצועי לקורס קציני שריון ובסופו הייתי אומר שבאתי להעביר את השיעור לזכר החברים, החיילים והמפקדים שנפלו במערכות. לפני זה התייעצתי ואמרו לי, זה דור של שלום, הוא לא רוצה לשמוע על מלחמות. וכך זה באמת נראה, וראיתי את זה גם אצל שני האחים שלי, זה שנהרג והאחד השני, ואכן הם היו דור של שלום. הם לא התכוננו למלחמה. כשאותי כחייל לימדו על טנקים לפני מלחמת ששת הימים, אמרו לנו כל הימים מבוקר עד ערב, טפלו בטנקים האלה, כי הם צריכים להגיע לקהיר". הציטוט הזה הוא תמצית מחדל מלחמת יום הכיפורים. שכחנו שישראל היא מדינה מוקפת אויבים החותרים להשמידה, שברגע שיזהו אצלנו חולשה, לא יהססו לתקוף. האופוריה, הקונספציה, הניוון – גילויי החולשה הללו הם שהניעו את מצרים וסוריה לתקוף.

למרות ההפתעה ומצב הפתיחה הקשה כל כך ולמרות מצבו של צה"ל כפי שהוא מתואר בפי הקצינים הללו, ישראל הביסה את אויביה. הלקח שלהם הוא הימנעות, לפחות למשך 40 שנה, ממלחמה כוללת עם ישראל. התבוסה במלחמה הביאה את סאדאת לתובנה שהערבים לא ינצחו את ישראל, שהביאה אותו לחתימת הסכם השלום עמה. התבוסה במלחמה הביאה את סוריה לשמירה על שקט מוחלט בגבולה עם ישראל עד היום.

בשיחה של זורע עם הקצינים הצעירים, עלתה במלוא אמתותה הדילמה של נטילת האחריות – האם משמעותה של אחריות היא בהכרח התחלפות כל האחראים? האם מי שיחליף אותם, שאין לו ניסיון, בהכרח יעשה את העבודה טוב יותר? אולי ההתמקדות הפרסונלית משחררת אותנו מהצורך ללמוד, להפיק לקחים ולשפר את דרכינו? מצד שני – האם ניתן לסמוך על מי שפישלו ואיבדו את האמון ולאפשר להם לדבוק בתפקידם ולהתקדם? כל העמדות הללו נשמעו בדיון הזה, וברור שזאת דילמה שהתשובה עליה מורכבת מאוד, כיוון שיש אמת בשתי הגישות, ויש למצוא את הדרך המידתית הראויה בין השתיים.

* מיד לאחר מאסרו של יהונתן פולארד, המרגל הישראלי הכלוא בארה"ב, קם בכנסת לובי למענו. בראש הלובי עמדו חברות הכנסת גאולה כהן מ"התחיה" ועדנה סולודר ממפלגת העבודה. חיבור פוליטי בין גאולה כהן לעדנה סולודר אינו מובן מאליו, אך הנושא הלאומי הזה אינו אמור להיות שנוי במחלוקת פוליטית, ואין מתאים ממנו לגשר בין קצוות.

למרבה הצער, במהלך השנים התפוגג הקונסנזוס הלאומי סביב פולארד, והמאבק לשחרורו הפך לנחלת הימין הדתי בלבד. מה הסיבה לכך? קשה לי להסביר זאת. דומני שיש כאן בעיקר סיפור של ביצה ותרנגולת. כיוון שאנשי הימין הדתי נאבקו על הנושא, הוא הפך למזוהה עמם וציבורים אחרים התרחקו ממנו עד כדי ניכור. הניכור הגיע לעתים עד כדי עוינות כלפי אותו יהודי פטריוט שפעל למען מדינת ישראל ובשליחותה, ומשלם את מחיר טעויותיה.

מיד לאחר שנועם שליט הודיע על החלטתו להיכנס לחיים הפוליטיים, כתבתי בדף הפייסבוק שלי, שמן הראוי שיתמקד במאבק למען שחרורו של פולארד, ואף העברתי באופן אישי את המסר הזה לאדם המקורב לו מאוד. אני שמח מאוד להיווכח שאכן, כך הוא נוהג.

שליט, שכניסתו לפוליטיקה היא תוצאת המאבק למען חירות בנו – מאבק שהביא אותו לתודעת הציבור ושרבים בציבור הישראלי השתתפו בו, בהנהגתו, אינו יכול למצוא נושא אחר, ראוי יותר להתמקדות בו. במאבק למען פולארד, מחזיר שליט לעם ישראל ולמדינת ישראל חוב של כבוד. שליט הפך לסמל לאומי ובינלאומי של מאבק למען חירות היחיד (גם בעיני אנשים כמוני, שהתנגדו לתנאי העסקה) ומן הראוי שינצל את מעמדו ככזה ואת ניסיונו המוצלח, למאבק למען פולארד. מאבקו למען שחרור בנו היה מאבק אישי של אב החפץ בחירות בנו, אולם היה זה מאבק ציבורי חסר תקדים בהיקפו ועוצמתו. ברגע ששליט החליט לבחור בחיים הציבוריים, מן הראוי שיוביל מאבק ציבורי גדול למען ישראלי אחר היושב בשבי כבר 27 שנים (ושחירותו אינה כרוכה בשחרור המוני של מחבלים).

"ידיעות אחרונות" הפגיש את נועם שליט עם אסתר פולארד, רעייתו של יהונתן פולארד. עקיבא נוביק, כתב העיתון שסיקר את המפגש, כותב ש"פולארד ושליט מייצגים שני מגזרים שונים לחלוטין, שתי צורות מאבק – נועם החילוני, איש מפלגת העבודה, שעמד בראש צבא חברים ומטה מיוחצן היטב, ומולו אסתר הדתיה, שמקבלת חיבוק מכיוון ימין". את הדיכוטומיה הזאת יש לשבור, וזאת ניתן לעשות באמצעות שילוב של ימין ושמאל, חילונים ודתיים במאבק למען פולארד, בהובלת השמאל החילוני דווקא. ואין מתאים לכך יותר מנועם שליט.