הבלוג של אורי הייטנר

המאפיין הייחודי של המעשה הציוני, הוא המושג "עוד דונם ועוד עז". כך נבנתה הארץ וכך הוקמה המדינה – לא בדקלרציה חד פעמית ולא בשליפת "קלף מנצח", אלא בבניה עקבית של מציאות חדשה. הגישה הקונסטרוקטיבית של הנהגת התנועה הציונית, היא שהבטיחה את הצלחתה הכבירה.

לא בכדי, הגורם הדומיננטי וההגמוני בהובלת הציונות ובהקמת המדינה הייתה תנועת העבודה הציונית. תנועת העבודה הייתה מופת של קונסטרוקטיביזם סוציאל דמוקרטי. הסוציאל דמוקרטיה היא היפוכו של הסוציאליזם הרבולוציונרי. המהפכות הקומוניסטיות הובילו לעריצות שהמיטה אסונות כבדים על האנושות, טבח של עשרות מיליוני בני אדם וסבל נורא של מיליארדים. לעומת זאת, הסוציאל דמוקרטיה הביאה להישגים כבירים לחברה האנושית, לחקיקה ששינתה מהקצה אל הקצה את זכויות האדם בכלל וזכויות העובד בפרט ושיצירתה החשובה ביותר היא מדינת הרווחה.

היפוכה של גישת "עוד דונם ועוד עז" היא גישת "הכל או לא כלום". זוהי גישה קיצונית, בלתי קונסטרוקטיבית וילדותית. מי שנוקט בשיטת "הכל או לא כלום", מהמר על הכל ולרוב נשאר בלא כלום.

המאבק החברתי של הקיץ האחרון, מבטא מזג סוציאל-דמוקרטי, באופי הבלתי אלים, המשתף והדמוקרטי שבו הוא התנהל ובכך שמנהיגיו השכילו לדחות כל ניסיון להסיטם מדרך זו, לדרכים אלימות ולגישה לעומתית ושונאת כלפי קבוצות אחרות בציבור הישראליות. בזכות המזג הזה, בזכות אופי המאבק הזה, מאות אלפי ישראלים נטלו במאבק חלק פעיל ומיליונים תמכו בו. בזכות התמיכה הזאת, השיגה המחאה הישגים אדירים, בהיפוך השיח הציבורי, בהעלאת רעיונות הצדק החברתי על ראש שמחתה של הציבוריות הישראלית, בשינוי בתודעת הציבור הישראלי ובתמורה בתפיסת אזרחי ישראל את מהות אזרחותם.

אולם בכך אין די. השלב הבא הוא השלב הקונסטרוקטיבי – היכולת לתרגם את המחאה לצעדים מעשיים של תיקון החברה הישראלית. וכאן נשאלת השאלה, האם בכוחה של הנהגת המאבק לעלות כיתה, ולהטות שכם לשינוי מעשי. האם זו תנועה של מחאה עקרה או של מאבק קונסטרוקטיבי. זה מבחנה הגדול של המחאה. אני מכנה את המבחן – מבחן טרכטנברג. טרכטנברג הוא החוליה המקשרת בין מאבק ציבורי לשינוי מעשי.

ההישג המעשי החשוב ביותר של המאבק החברתי הוא ועדת טרכטנברג. עצם מינויו של טרכטנברג היה צעד מפתיע ומבשר טוב. לפני שנים אחדות שמעתי הרצאה מקיפה של טרכטנברג בכנס שדרות לחברה, בה הציג את משנתו החברתית כלכלית, המהווה אלטרנטיבה למשנת השוק הפרוע המאפיין את מדינת ישראל בדור האחרון.

ואכן, טרכטנברג לא אכזב. בתוך 50 יום, הוועדה בראשותו ניסחה מסמך, המהווה תשתית לשינוי דרך בכלכלה ובחברה בישראל. אם בעשרות השנים האחרונות הכיוון היה הסתלקות המדינה מאחריותה לחברה וממחויבותה לאזרחיה – לרווחתם, לחינוכם, לבריאותם, ומדיניות מיסוי המחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים, מציעה ו' טרכטנברג דרך חלופית. על פי המלצות הוועדה, מדינת ישראל תחזור לקחת אחריות חברתית, בתקציבי עתק של 30 מיליארד ₪ בחמש שנים, שרובם יבואו מהיפוך שיטת המיסוי ואימוץ שיטת מיסוי פרוגרסיבית וצודקת, המבטאת סולידריות וצדק חברתי.

ההמלצות אינן מושלמות וטרכטנברג עצמו הודה בכך בגלוי. הן לוקות בחסר, נעדרים ממנה נושאים משמעותיים ביותר הראויים לתיקון, כמו הפער בין מרכז לפריפריה וכמו מאֵרת חברות כו"א ועובדי הקבלן. גם בנושאים שטופלו, כמו החינוך והשיכון, אין הן נותנות מענה הולם ומספק ואין הן בונות מדינת רווחה במלוא מובן המילה. אני גם שולל את עקרון היסוד של שמירה אדוקה על מסגרת התקציב, ומאמין שניתן היה להרחיבו באופן אחראי, מושכל ומדוד, לטובת החברה הישראלית.

יש לבקר את הוועדה על החסר בה ויש להציב חלופה שלמה יותר. אולם בראש ובראשונה יש לברך אותה על המהפך האדיר שהיא מציעה, שינוי כיוון שלא היה כדוגמתו בחברה הישראלית, ברוח הדרישה לצדק חברתי. אי אפשר לתקן כבמטה קסם לקויות של עשרות שנים ויש להיזהר מסיכון הנכסים החיוביים והחשובים שנוצרו באותה תקופה ויצרו מציאות כלכלית המאפשרת את השינוי הזה. יש להיזהר מגישת ה"הכל או לא כלום" השופכת את התינוק עם המים, ולראות בראש ובראשונה את ההזדמנות הגדולה שהמחאה יצרה באמצעות ו' טרכנברג לשינוי משמעותי בחברה הישראלית. שינוי משמעותי ניתן להשיג בשיטת ה"עוד דונם ועוד עז", וכאן מדובר בדונמים רבים מאוד.

שאלת השאלות היא האם המסקנות תיושמנה. ספק רב בלבי, כיוון שיישומן כרוך בהתמודדות עם הכוחות החזקים ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר בציבוריות הישראלית – מערכת הביטחון המתנגדת לקיצוצים בתקציבה והטייקונים, עשירי הדור, המתנגדים לפגיעה בהם באמצעות המיסוי והעמקת הרגולציה על התחרותיות. התלות של הפוליטיקאים בטייקונים, שהנם התורמים הגדולים של הפריימריס, היא סכנה ליכולת לממש את המסקנות. איום נוסף הוא הקושי של נתניהו לממש מדיניות המנוגדת לדרך בה הוא מאמין.

הדרך היחידה להבטיח את מימוש המסקנות, הוא מאבק ציבורי. אל לה לתנועת המחאה להתקפל, אלא לצאת לשלב הבא של המאבק. המאבק צריך להיות מאבק בעד טרכטנברג, בעד יישום המסקנות. כפי שהוועדה לא הייתה קמה ללא המאבק, כך המלצותיה לא תיושמנה ללא מאבק.

הבחירה של הנהגת המאבק לצאת למאבק נגד טרכטנברג במקום לצאת למאבק בעד טרכטנברג תמוהה, בלתי בוגרת, ומסוכנת. זוהי בחירה במחאה עקרה, במקום במאבק קונסטרוקטיבי לתיקון החברה הישראלית. 

* "ידיעות הקיבוץ", BSH