הבלוג של אורי הייטנר

יש תאריכים לועזיים בלוח השנה העברי. למשל, כ"ט בנובמבר. ויש גם ראש חודש כזה – ראש חודש ספטמבר, תחילת שנת הלימודים. ואף שכילד ונער זה היה תשעה באב שלי (ולכן איני יכול שלא להבין את ילדיי שאינם ששים לקראתו), בראיה בוגרת אני רואה ביום זה חג של אהבת החינוך ואהבת הלימוד. תפקידנו, ההורים והמחנכים, הוא להאהיב את הלימוד על הילדים.

כבר קודמינו הבינו זאת. הנה, מנהג יפה מן המאה ה-12 בקהילות אשכנז (גרמניה) וצרפת:

"מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות לפי שניתנה בו תורה... כעלות השחר יום עצרת [=שבועות] מביאין הנערים... מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב על שם 'ויתיצבו בתחתית ההר'. ונותנין אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד על שם 'כאשר יישא האומן את היונק', 'ואנוכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו'. ומביאים הלוח שכתוב עליו אבג"ד תשר"ק, 'תורה ציווה לנו', 'תורה תהא אומנותי', 'ויקרא אל משה' וקורא הרב כל אות ואות מן א"ב והתינוק אחריו, וכל תיבה של תשר"ק והתינוק אחריו, וכן 'תורה ציווה' וכן 'תורה תהא' וכן ויקרא. ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו. ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש וכתוב עליה 'ה' אלוהים נתן לי לשון לימודים...' וקורא הרב כל תיבה של אלו פסוקים והנער אחריו, ואחר כך מביאין ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה וכתוב עליה 'ויאמר אלי בן-אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אני נותן אליך ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק'. וקורא הרב כל תיבה והנער אחריו. ומאכילין לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב..." (ר' אלעזר מורמייזא, ספר הרוקח, סימן רצ"ו).

אותו מנהג, בווריאציה קצת שונה, היה נהוג במרוקו, בכפר טודרא, שבלב הרי האטלס.

אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא / שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס / הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד / שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ. // כֶּתֶר פְּרָחִים עוֹשִׂים לוֹ / אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא / כֶּתֶר בָּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ / שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ. // כָּל הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב / חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ / כְּשֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ / אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא. // וְאָז אֶת חֲתַן הַשִּׂמְחָה / שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ / אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא / מַכְנִיסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת. /  וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ / בִּדְבַשׁ מֵאָלֶף וְעַד תָּו / אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבַשׁ / וְאוֹמְרִים לוֹ: "חַבִּיבִּי – לַקֵּק". // וְהָיְתָה תּוֹרָה שֶׁבַּפֶּה / מְתוּקָה כְּמוֹ טַעַם שֶׁל דְּבַשׁ / אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא / שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס .

השיר "אצלנו בכפר טודרא" עוסק ב"ראש חודש ספטמבר" ואינו היחיד. עלי מוהר כתב על ראש חודש ספטמבר מנקודת מבטו של האב הנרגש, בשירו המקסים "כל עוד" (לחן: יוני רכטר): ילד הולך ברחוב / בבוקר בהיר של תשרי / אל בית הספר שוב יוצאים הילדים / גבר הולך אחריו / משגיח, רואה - לא - נראה / ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה // איך עוד שנה פה נפתחת / כמו כל שנה, בסתיו, / איך בן הולך לו לבד / ואב בעקבותיו // גבר רואה בחשאי / איך בנו נכנס לכיתה / גבר עומד כמו ילד / שנשאר בחוץ / וכבר שרים שם בפנים / שיר של שנה חדשה / הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה - // שוב הם שרים על הגשם / שוב הם שרים על סתיו / ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב // א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת. //  גבר באמצע הבוקר / גבר בלב חייו / על יד גדר של / בית ספר לבדו ניצב / והוא זוכר שאביו / פעם הלך אחריו / הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו // אך הילדים עוד שרים / שיר על יורה וחצב, / וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו: / גם אם אלך בגיא צלמוות / הן לא אירא, / גם אם אפול פתאום / יאמר לבי שירה // כל עוד עולה הבוקר / כל עוד נכתב הלוח / כל עוד הולך לו בן / ואב בעקבותיו / כל עוד שרים הילדים / על שנה חדשה / כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה // כל עוד הים מתעורר / כל עוד הרוח עולה / כל עוד על שחור הלוח / תתנוסס מילה.

לעומת האופוריה של עלי מוהר, האב הנרגש הנזכר באביו הנרגש, נעמי שמר כותבת דווקא על הילד שאינו מתחבר, שאינו שש, המתעקש שאצלו שתים ועוד שתים הן דווקא שלוש, וגם הוא הופך להורה של ילד כמותו (ואולי מתוך אותה הזדהות מכתירה שמר את השיר דווקא בשגיאת לשון "בראשון לספטמבר"): בראשון לספטמבר / אלף תשע מאות שישים / הולך לבית ספר ילד / חולצה בצבע תכלת / משאיר מאחור / את כל החיים היפים // בראשון לספטמבר / אלף תשע מאות שישים / פתאום המורה שואלת / מה יש על הלוח ילד? / והוא לא קורא, לא זוכר / לא מבין // אצלו / שתיים ועוד שתיים הן שלוש / פרפרים צבעוניים בראש / החולצה לוחצת לו על הצוואר / אל תגיד אין דבר / יש דבר // הראשון לספטמבר וכבר שבע ועשרים / והוא מתחפר בכרים שלו / מציץ בגנבה בהורים שלו / רואה בפניהם ענני דאגה // הראשון לספטמבר / יום שונה מאחרים / כולם כבר בתוך הכיתה שלו / רק הוא עוד עמוק במיטה שלו / לא ער, לא שקט, לא חולם, לא נרגע // יש שיר אחד עצוב / שאני זוכר מזמן / עוד מלפני החופש / עוד מסוף הגן / חמש שנים חלפו / על מיכאל או על דן / אולי תגידו / מה כל כך שמח כאן? // בראשון לספטמבר / אי שם בשנות השמונים / שוב הולך לבית ספר ילד / חולצה בצבע תכלת / נראה כמו כולם / אבל אחר // ומחוץ לגדר / מראש ערמת השנים / ממש מאותו השער / מביט בו האיש מפעם / כאילו אומר / זה עובר, זה עובר // יש שיר אחד עצוב.... // אתם שרים אותו / בהתכוונות כזאת / שמתחשק לצעוק / שמתחשק לבעוט / חכו שנה שנתיים / תנו לנשום, תנו לחיות / מה בוער? / ומה כבר מחכה לי שם / מעבר לגדר? // בראשון לספטמבר.

האתגר הגדול של המחנך, הוא הילד הזה, עליו כתבה נעמי שמר. הרי דווקא אלה עשויים להיות הילדים המחוננים, הכישרוניים ביותר, היצירתיים ביותר, אם רק נשכיל לגעת בהם, למצוא את הדרך המתאימה להם. הנה סיפור מקסים מן התלמוד: "רב הזדמן למקום אחד. גזר תענית ולא בא המטר. ירד לפניו שליח הציבור. אמר 'משיב הרוח' - נשב הרוח. אמר 'מוריד הגשם' - בא המטר. אמר לו: מהם מעשיך? אמר לו: מלמד דרדקים אני ומלמד מקרא לבני עניים כבני עשירים, וכל מי שאינו יכול לשלם, איני לוקח ממנו דבר, וכל מי שמתרשל, יש לי בריכה של דגים, ואני משחד אותו בדגים ושולח לו ומפייס אותו עד שבא וקורא" (תלמוד בבלי תענית כד ע"א, המקור בארמית). 

בשנת בצורת גזר רב, גדול הדור, תענית, ולא הצליח להוריד גשם. והנה, הוא היה עד למקרה שבו שליח ציבור שעבר לפני התיבה, וכאשר אמר את המילים "מוריד הגשם" החל לרדת גשם. הורדת גשם הייתה סגולה לצדיקות יתרה. בירר רב עם אותו שליח ציבור מה מעשיו. הסתבר שהוא מחנך. ומה ייחודו? שהוא מחויב לשוויון ומלמד בני עניים ללא שכר, וכאשר תלמיד שלו מתקשה להתרכז או מתעייף, אין הוא קפדן, אלא הוא שולח אותו לאקווריום גדול עם דגים, שם הוא נרגע עד שחוזרים כוחותיו. הנה, לפני אלפיים שנה היה מי שהקדים את שיטות החינוך המיוחד, הטיפול באמצעות בעלי חיים, ובזכות גישתו היצירתית הצליח היכן שנכשל הרב הגדול. והרי כבר בפרקי אבות ניתן הכלל החשוב ש"לא הקפדן מלמד".

וכבר במשלי ניתן אחד הכללים החשובים בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי, כ"ב, ו'). ברוח כלל זה, ביאר הרש"ר הירש את הפסוק "ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים". (בראשית, פרשת תולדות, פ' כ"ה פס' כ"ז).  הוא העז לבקר את יצחק ורבקה על אופן החינוך שהעניקו לבניהם: "בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודווקא על ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם, מקורו העיקרי היה, לא רק בתכונותיהם, אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות. תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: 'חנוך לנער על פי דרכו'. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם...

דווקא משום כך – 'חנוך לנער על פי דרכו'.  חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד איתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד-צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.

אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז 'הגיבור' שלעתיד לא היה הופך ל'גיבור ציד', אלא ל'גיבור לפני ה'' באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית הייתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה...".

האומץ הפרשני של הרש"ר ראוי להערכה רבה. עשו נחשב לאב טיפוס של אויבי ישראל לאורך הדורות. הרש"ר מאשים בכך את יצחק ורבקה, שהעניקו חינוך לקוי לילדיהם, בכך שלימדו את שניהם באותה דרך, חרף נטיותיהם השונות – דרך שהתאימה ליעקב, אך השחיתה את עשו, במקום ללמד כל ילד לפי דרכו.

על החשיבות הרבה שבה רואה היהדות את החינוך כערך, ניתן ללמוד מהמדרש הבא:

"רבי יהודה נשיאה היה משלח לר' אסי ולר' אמי שיצאו ויתקנו תקנות בערי א"י, במינוי מלמדי תורה לבנים. והיו נכנסים לעיירות ואומרים להם לאנשי העיר: הביאו לפנינו את שומרי העיר, והיו מביאים להם את ראש משמר העיר ואת השוטר. והיו אומרים להם (רבי אסי ורבי אמי לאנשי העיר): אלו שומרי העיר?! אלו מחריבי העיר! אמרו להם (אנשי העיר לחכמים): ומי הם שומרי העיר? אמרו להם: אלו סופרים ומשנים ומשמרין את התורה, על שם שנאמר: והגית בו יומם ולילה" (איכה רבה המבואר, פתיחתא ב').

המסר ברור – החינוך חשוב מהביטחון. ללא חינוך אין ביטחון.

ומה ראוי להיות התוכן המרכזי של החינוך? כאן אצטט את רבי מנחם מנדל מקוצק, שדרש את הפסוק מישעיהו "למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שיפטו יתום, ריבו אלמנה" (ישעיהו א', י"ז), באופן הבא: "לא מצאנו בשום מקום בתורה, שמצווה אדם להיות למדן ובקי בכל חדרי התורה. שכן תכלית הלימוד אינה להיות למדן, אלא להיות אדם טוב. לעשות הטוב ולהיטיב עם הזולת".

על החשיבות שבאופן בו מועברים מסרים מדור לדור, עמד שר החינוך הראשון של ישראל ולימים נשיאה השלישי, זלמן שז"ר: "אין יכולת לדור למסור משהו חשוב לדור הבא, אם לא קיבל כראוי מהדור שהיה. סימן מובהק לקבלה הוא: עכל את הדבר, עד כדי כך שהדבר עובר דרך לבך ונעשה לשלך, ואז ראוי ואפשרי הוא להיות נמסר לדור הבא.

בלי קבלה אין מסירה, אי אפשר לך למסור למישהו אחריך – אם אין בך היכולת לקבל ממי שחי לפניך. כלומר: מבחינה רוחנית, אם אתה יתום – אתה גם עקר. התנאי שתדע להיות מנחיל – אם תדע לחדש ולשמור על הקיים. רק בשילוב שלושת הדברים – לקבל כראוי, לחדש כראוי, למסור כראוי – יש אפשרות של רציפות הדורות".

אסיים בשיר מקסים, שהוא בעבורי הפואמה הפדגוגית בה"א הידיעה, מתוך "פתוח, סגור, פתוח", של יהודה עמיחי:

אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי

את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן

אלא ברכות ובאהבה. והוסיף ליטופים והוסיף מילים טובות,

והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה". וזימר זכור ושמור

בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דיבר לדיבר,

לא תישא שם אלוהיך לשווא, לא תישא, לא לשווא,

אנא, אל תענה ברעך עד שקר. וחיבק אותי חזק ולחש באזני,

לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח. ושם את כפות ידיו הפתוחות

על ראשי בברכת יום כיפור. כבד, אהב, למען יאריכון ימיך

על פני האדמה. וקול אבי לבן כמו שער ראשו.

אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה

כמו ביום שבו מת בזרועותיי ואמר: אני רוצה להוסיף

שנים לעשרת הדברות:

הדיבר האחד עשר, "לא תשתנה"

והדיבר השנים עשר, "השתנה, תשתנה"

כך אמר אבי ופנה ממני והלך

ונעלם במרחקיו המוזרים.

                                                                                                                                                                                                          * "שישי בגולן"