הבלוג של אורי הייטנר

לפני שנתיים, כשבני הבכור עמוס היה בר מצווה, ערכתי תיקון ליל שבועות לכל כיתת בר המצווה של אורטל והוריהם. עד אור הבוקר למדנו את עשרת הדברות ופרקי אבות, בהתרוממות רוח גבוהה. יותר מהלימוד עצמו, מה שגרם לתחושת ההתעלות היה המקום בו נערך התיקון – בית הכנסת העתיק בקצרין. לימוד פרקי אבות בבית כנסת שבו התפללו ולמדו בני דורם של החכמים שכתבו את פרקי אבות – אינו כמו לימוד פרקי אבות בכיתה בבית הספר או במועדון הנוער בקיבוץ. התחושה שאנו בניהם של אותם חכמים, יורשיהם הרוחניים, ממשיכי שרשרת הדורות שלהם מתעצמת מאוד, כאשר אנו יושבים ממש באותו מבנה בו הם ישבו, מדברים בשפתם, לומדים את תורתם ובוחנים את משמעות חיינו לאורה. זו חוויה אדירה, בעלת משמעותי קיומית בעבורנו.

טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל של קהילת הגולן, נערך באנדרטה לזכר חללי הגולן באתר גמלא. אנו יושבים על המצוק, ומול עינינו פרושה תמונת הנוף עוצר הנשימה ובמרכזו העיר גמלא העתיקה. החיבור הזה בינינו לבין אבותינו תושבי הגולן, בין חברינו חללי צה"ל לבין חללי המלחמה הגדולה בכובש הרומאי, מעניקה מימד בעל עוצמה רוחנית ותרבותית אדירה ליום הזה, בקרב כל הנוכחים בטקס; תושבי הגולן, ילדי הגולן, המשפחות השכולות. התחושה שאיננו נמצאים כאן במקרה, אלא אנו חלק משרשרת חיים של אומה בת למעלה מ-3,500 שנה, היא הצידוק העיקרי לישיבתנו בארץ, לבנייתנו אותה ואף למחיר הכבד שאנו נאלצים לשלם בהגנה עליה.

גמלא העתיקה ובית הכנסת העתיק בקצרין, ועוד שני בתי כנסת עתיקים בגולן, באום אל-קנאטיר (סמוך לנטור) ובדיר עזיז (סמוך לכנף), הם ארבעה מתוך כ-150 האתרים שהוכרו בידי הממשלה כאתרי מורשת, והמדינה תיקח אחריות על הכשרתם ככאלה. 150 אתרים, חלקם אתרי המורשת היהודית העתיקה, מימי התנ"ך, מימי בית שני ומתקופת המשנה והתלמוד, חלקם אתרי המורשת הציונית – מורשת התיישבות, מורשת התרבות ומורשת קרב, נועדו לחבר את החברה ובעיקר את הילדים והנוער, אל שורשינו בארץ, לתולדות עמנו ולחזק בהם את הגאווה הלאומית ואת האמונה בצדקת דרכנו.

ראש הממשלה הודיע לראשונה על התכנית הזאת בנאום הרצליה האחרון. בניגוד לנאומי קודמיו בהרצליה, שזכו לכותרות ענק בעיתונות, התקשורת התעלמה מהנאום הזה והמעט שהוקדש לו היה קיתונות של לעג וציניות. הרי ראש הממשלה אמור לנאום על דברים חשובים, לא על הבלים כמו חינוך. בוודאי לא על שטויות כמו חינוך ציוני.

מאין נובעת התגובה הפאבלובית הזאת, הדנה ברותחין כל מה שריח של ציונות ויהדות נודף ממנו? התשובה לשאלה זו – היא היא ההצדקה של המפעל החשוב הזה. יש מי שמפעל חייהם הוא לטשטש את מהותנו הלאומית ולקעקע את זכותנו על א"י. לכן, כל צעד שנועד לחבר אותנו לשורשינו ולחזק את זיקתנו, מעורר בהם דחיה ורתיעה.

במקום לדאוג לעתיד ראש הממשלה עוסק בעבר, הם לועגים בציניות. לפני 119 שנים הגיב אחד העם על דברים אלה, במאמרו "עבר ועתיד": "ה'אני' הלאומי, הנצחי של עם ישׂראל... דרכו כבר כבושה ומוגבּלת לפניו על ידי עצמוּתו, ועצמותו – יסודה מעבר וסופה לעתיד". החרה החזיק אחריו יגאל אלון לפני כשלושים שנה: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".

תגובה פאבלובית דומה, עוררה גם היוזמה הברוכה להפגיש מורים ותלמידים עם קציני צה"ל. מנהל הגימנסיה הרצליה ד"ר זאב דגני, הפך לגיבור תרבות, כאשר הגיף את שערי הגימנסיה בפני קציני צה"ל – האיש שחסם בגופו את חדירת המיליטריזם לבית הספר.

בבית הספר "הר וגיא" בקיבוץ דפנה, בו לומדים בנות ובני הקיבוצים בגליל העליון וצפון הגולן, מתקיים מידי שנה, ביום השנה לאסון המסוקים, יום עיון משותף לצה"ל ולבית הספר, בנושאים הנוגעים לצה"ל ולחברה הישראלית. בשנה שעברה השתתפתי ביום העיון הנפלא והחשוב הזה. תלמידים וחיילים, מורים וקצינים ישבו יחד, והעמיקו בשיח וחשיבה בנושאים הנוגעים לחברה הישראלית, לצה"ל ולגיוס.

בית הספר אינו יכול להיות מנותק מן החברה ומי שמנתק אותו אינו מבין חינוך מהו. במדינה כישראל, המצויה תדיר במלחמה על עצם קיומה - אין חברה ואין סביבה, שצה"ל אינו מרכיב מרכזי בהם. יש לחנך את הנוער לשירות משמעותי ביותר בצה"ל. אין זה חינוך למיליטריזם, אלא לפטריוטיות, לאזרחות טובה, לתרומה לכלל, לאכפתיות. זו התשובה החינוכית לתרבות הקלוקלת של האגואיזם, הניהיליזם וההדוניזם.

לא בכדי, יש מי שהחינוך הזה מרתיע אותם. לא במקרה, אלה אותם אנשים הסונטים במפעל אתרי המורשת.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"