הבלוג של אורי הייטנר

ברב שיח בנושא גלעד שליט ב"חוג הגליל", בו השתתפתי לאחרונה, עלתה הבעייתיות שבהתנהלות מדינה הכפופה לאמנות בינלאומיות ולחוק הבינלאומי מול ארגון טרור הפטור מכל אלה ואין לו כל עכבות. בתגובה, קם אחד הנוכחים וכפר במוסכמה הזאת. "אנחנו הכובש, בניגוד לכל אמנה בינלאומית. הם נכבשים. מה אתם מצפים מהם? איך הם ישיגו את חירותם? בנאומים חוצבי להבות? אין להם ברירה. הם לוחמי חופש".  

שאלת ישיבתנו ביהודה ושומרון היא שאלה מורכבת מאוד. האם ישראל יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית לאורך זמן ללא נסיגה מהשטחים או מחלקם? מה השפעת החיכוך בין צה"ל לאזרחים פלשתינאים על דמותו המוסרית של צה"ל ועל דמותה המוסרית של המדינה? ומנגד – אם אנו מוותרים כך על מימוש זכותנו על חלקי א"י, איך נצדיק את עצם זכותנו למדינה יהודית בא"י? האם עקירת התיישבות יהודית היא צעד לגיטימי מבחינה אנושית וציונית? ומה ההשלכות הביטחוניות של נסיגה, במיוחד לנוכח הניסיון האמפירי מהנסיגות שבוצעו אחרי הסכם אוסלו ובהתנתקות מרצועת עזה?  

שאלות כבדות ומורכבות, ותקצר יריעה זו מלהיכנס אליהן. אך הדובר שאותו ציטטתי מתעלם מהמורכבות הזו והולך לקיצוניות, של אימוץ מוחלט של הנראטיב הפלשתינאי, על פיו הגורם לעימות הוא "הכיבוש", ולכן הטרור הפלשתינאי נגדנו מוצדק. ירי טילים על יישובים אזרחיים, פיצוץ אוטובוסים על יושביהם, רצח ילדים ואזרחים בקניונים ובמסעדות – הכל כשר, הרי מדובר ב"לוחמי חופש".

האם באמת הסכסוך נובע מהכיבוש? האם הסכסוך בינינו לבין הערבים הוא בן 43 שנים? האם הכיבוש הוא הגורם לסכסוך, או הסכסוך הוא הגורם לכיבוש? האם כאשר יהודה, שומרון ועזה היו בידיים ערביות היה שלום בינינו לבין הערבים? האם הם הכירו במדינת ישראל? האם הם השלימו עם קיומה? האם הם לא הפעילו טרור נגד אזרחיה?  

לא זו בלבד שהסכסוך אינו בן 43 שנים, הוא גם אינו בן 62 שנים. מפיצי שקר ה"נכבה" מתעלמים במכוון מן העובדה, ומעלימים את העובדה, שמלחמת העצמאות היא פרי אי נכונותם של הערבים בכלל, והפלשתינאים בפרט, לקבל את תכנית החלוקה, שבה לא רק יהודה, שומרון ועזה היו במדינה הפלשתינאית, אלא גם חלקים נכבדים מן הגליל והנגב, לוד, רמלה, יפו ועוד. הם לא רק התנגדו, אלא למחרת החלטת האו"ם התנפלו על היישוב היהודי בא"י על מנת להשמידו, 3 שנים בלבד אחרי השואה. את זה לא יזכירו ארגונים אנטי ישראליים רדיקליים כמו עמותת "זוכרות". אבל הסכסוך לא החל גם אז. 

להקמת המדינה קדמו הקשר ההדוק בין מנהיג הפלשתינאים השייח חאג' אמין אל חוסייני עם היטלר, ותמיכתו הבלתי מסוייגת ב"פתרון הסופי לשאלת היהודים". להקמת המדינה קדמו מאורעות 39'-36' מאורעות 29', מאורעות 21' מאורעות 20'. למעשה, כל תולדות הציונות לוו בהתנגדות של הערבים, שניסו להטביע בדם את המעשה הציוני. 

אבל לא רק המלחמה בציונות לא החלה לפני 43 שנים וגם לא לפני 62 שנים. כך גם הפייסנות בתוכנו, המאמצת את הנראטיב של האויב ומטיפה לנו לוותר על שאיפותינו כדי לרצותו. 

לאחר מאורעות תרפ"ט, ההתנפלות הרצחנית של ערביי א"י על היישוב היהודי, הטבח בחברון ובמקומות נוספים ברחבי הארץ, קראו אנשי "ברית שלום" לפייס את הערבים, לוותר על הדרישה לרוב יהודי בא"י ועל הקמת מדינה יהודית בא"י. 

הסופר ש"י עגנון, לימים חתן פרס נובל לספרות, שהשבוע אנו מציינים 40 שנים למותו, היה חבר אישי של כמה ממנהיגי "ברית שלום", אך יריב אידיאולוגי חריף שלהם ושל דרכם. בדרכו הסרקסטית, הביע עגנון, שבמאורעות  נשדד ביתו שבתלפיות על-ידי פורעים ערבים, ואוצר יקר של ספרים וכתבי-יד נדירים שלו ירד לטמיון, את דעתו על דרכם.  

מספר הסופר אהוד בן עזר, בהרצאה במסגרת סדרת הרצאותיו באוניברסיטה המשודרת "צל הפרדסים והר הגעש":  

"בשנת 1930 נדפס בירחון 'מאזניים' 'מדרש זוטא' של ש"י עגנון. זוהי מעין יצירה היתולית, סאטירית, אך אכזרית למדי בלגלוג שבה, ובה שני פרקים: 'פרשת וגר זאב עם כבש', ו'פרשת כבשים בני שנה תמימים'.

... 'מדרש זוטא' של עגנון הוא ויכוח מר ונוקב שלו עם ידידיו, שחלקם היה מחוג 'ברית שלום'. את נושא המדרש ניתן להגדיר בשם – הזאבים והכבשים.  

הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי 'ברית שלום'. בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של 'וגר זאב עם כבש' אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו הייתה לימי שלום, ואז הזאב עונה לו שמפני הכתוב 'אין משיחין בשעת הסעודה', הוא אינו יכול להשיב מאומה לנביא, הוא עתה עסוק באכילת כבש". 

בחלקו השני של המדרש, "פרשת כבשים בני שנה תמימים" מתאר עגנון התוועדות של הכבשים, עמוסה ברגשות אשם כלפי הזאבים, בנוסח "ברית שלום".  

ובכן, אין חדש תחת השמש. כבר ב-1929 היו בתוכנו מי שהזדהו עם האויב שניסה להשמיד את היישוב היהודי. ש"י עגנון, בחכמתו הרבה, היטיב לקלוע במשלו, בתיאור התופעה.   

* "דוגרינט"