הפוסט הזה מוקדש לאהובי. לחבר הכי טוב שלי, למורה שלי, לאהבה הגדולה שלי. לאהובוש שלי.

אהובי, אם להיות כנה איתך במעט, קצת אבדה לי דרכי ממך. אני מרגישה קצת קשה להגיע אלייך, קצת מנסה לזרוק חבלים כי אתה קרוב אליי אבל רחוק ממני קצת. הידיעה ש"הקסם נעלם" קצת מקשה עליי וגורמת לי להיכנס לחרדות. כל כך הרבה פעמים בתקופה האחרונה ביזבזנו את הזמן שלנו בלריב, ולהתכסח, ולצעוק, ושירד לנו האויר האחת מהשניה ששכחנו בעצם את המהות של זוגיות אמיתית. שאתה מרגיש שלם. שאתה מרגיש חלק ממישהו מסויים. שאתה יודע שתמיד בסופו של יום, עד כמה קשה ומכיל הוא היה, תמיד יש לך את הבית שלך לחזור אליו. עצם הידיעה והמחשבה שחלק גדול ועוצמתי מזה היה על אחריותי, ובמקום להתנהג כמו ילדה בוגרת, גרמתי לקרע בינינו מקשה אף יותר על ההרגשה הזאת. אבל תמיד כשאני מסתכלת אחורה ורואה כמה עברנו, ואיך שהזמן טס לו כשנהנים. הנה, אנחנו כבר שמונה חודשים וקצת ביחד ומי היה מאמין שזה יקרה? וכשאני מריצה הכול בראש אני מחייכת ובוכה ועצובה כי זאת תקופה של יחד. תקופה שעברנו בה המון. תקופה של הכלה אחד של השניה, של שמחה ואהבה מטורפת מצד אחד וריבים ואפילו פרידה מצד שני. והאמת היא, שהפחד מלאבד אותך, שאני אגרום לך לרוע כזה עד שתרצה ללכת תמיד מהדהד בי. אני מפחדת שלא יהיה לך רצון אמיתי להישאר בקשר הזה. אני מפחדת ששוב ישבר לי הלב. אז אני לומדת או מנסה לפחות דרך אחרת. דרך שבה אני מאמינה באהבה שלנו ומנסה להשתנות. אני קוראת לך לבוא ולצעוד איתי בדרך של האהבה ולא של המלחמה כי זאת הדרך ששנינו צועדים בה בהכי הרבה ביטחון שיש לנו. רק אל תשכח שיש מי שאוהבת אותך כי הרבה בעולם לא משנה מה.