http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683heCopyright 2026 Mrs. shir. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=13395453<div align="right" dir="rtl">לפני שבוע או שבועיים באה אליי חברה טובה לעוד אחד מהישיבות שלנו. &quot;ישיבות בנות&quot; או &quot;מעגל היפים&quot; או איך שתבחרו לקרוא לזה. התחלנו לדבר על אהבה (בנות כמובן) ועל זוגיות וכל אחת סיפרה על הזוגיות האחרונה שכל אחת מאיתנו נכנסה אליה ואז היא שאלה אותי את השאלה הגדולה- &quot;שיר, מה היא לדעתך אהבה? מה ההגדרה של אהבה?&quot; ואני ישר נכנסתי למן מנגנון מילים,התחלתי ישר לירות את כל מה שאני יודעת וחושבת על אהבה,כל מה שאמרו לי וסיפרו לי. המון תשובות אבל אף לא הגדרה אחת. והיום,בשעה שאני חושבת עם עצמי,עלתה לי התשובה לראש לשאלה שמלפני שבוע. אז מהי אהבה בעיניי אתם שואלים? מה ההגדרה של אהבה? אהבה זה בחירה. זאת הידיעה שכל יום אפשר לקום וללכת ובכל זאת בוחרים להישאר. זאת הבחירה שמכל הפיתויים והאנשים האחרים שמנסים להשחיל את עצמם אליינו, יש רק בן אדם שאנחנו בוחרים אותו. זאת הבחירה שאין שום דבר שמחייב או קושר,אבל נשארים ואוהבים. זאת אהבה בעיניי. הבחירה שלנו להישאר. והכי יפה בכל הסיפור,שמרוב שאנחנו אוהבים,אנחנו אפילו לא שמים לב לשניה שזה בחירה,כי מבחינתנו זה הכי לגיטימי בעולם.</div>Wed, 01 Aug 2012 23:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. shir)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=13395453http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=271683&blog=13395453http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=13095365<div align="right" dir="rtl">כל לילה בשבועות האחרונים כשאני הולכת לישון, ממש שניה לפני שהעיניים שלי נעצמות, ואני מתחת לשמיכה שלי, אתה עולה לי בזיכרון. ישר אני מתחילה לדאוג לך, אם אתה מתכסה טוב בלילות ואם חם אצלך בדירה כי תמיד היה שם קר פחד. אם אתה חולה או מרגיש טוב כי אתה כל כך מסכן כשאתה חולה אפילו שאתה ממשיך ללכת לעבודה גם כשאתה חולה. אם אתה אוכל, ואם יש לך מספיק כסף, ואם אתה הכרת המון חברים כי זה היה חסר לך נורא לקראת הסוף. אבל בעיקר, מעל כל הדברים האלה, אני דואגת לך אם אתה מאושר. אם יש מישהי שעושה לך את הפרפרים האלה בבטן ושולחת לך הודעת "לילה טוב" ואם אתה מרגיש את אותם הפרפרים אלייה. אם אתה הולך לישון בחיוך וקם בחיוך. אם יש לך את החברה הזאת שאתה משתף אותה בדברים ומספר לה. ורוב הזמן, מה שבאמת באמת מעניין אותי וצובט לי את הלב כל כך חזק זה אם אני עוברת לך במחשבה מידי פעם. אם אתה מחטט לי בפייסבוק לפעמים או אם אתה שומע שירים שלנו ברדיו וישר מחייך ונזכר גם, או אם לפעמים הצחוקים שלנו, רק שלנו, כמו האוגר הגלקטי ו"לשלגם את היוצגים" או "כרוב חסוד לא צריך להיות בשמש" כי אצלי זה בעיקר ככה רוב הזמן. אתה מבין, מאז שזה</div>Thu, 08 Mar 2012 20:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. shir)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=13095365http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=271683&blog=13095365http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=13066297<div align="right" dir="rtl">תמיד בתקופת הבית ספר, כשהייתי מחליטה שלרגע אחד בא לי להוריד את המסיכה של הילדה הטובה ולהיות ילדה רעה קצת, ולהפריע לשם שינוי, ולעשות רעש בשיעור, הייתי גם היחידה שצועקים עלייה ולרוב גם מענישים אותה. ואני זוכרת שתמיד הייתי שואלת את המורה שלי: "למה דווקא מכל האנשים שמפריעים לך, דווקא עליי את צועקת?" ותמיד הייתי נשארת עם התהייה הזאת עד שיום אחד בכיתה י"ב הפרעתי בכיתה והמורה שלי צעקה עליי ושוב שאלתי אותה למה דווקא אני והיא הייתה המורה היחידה שסיפקה לי את התשובה לשאלה הזאת - "מכל האנשים האחרים, אלה שתמיד עושים רעש ומפריעים לי ללמד, אני מצפה שהם יעשו רעש. אבל דווקא ממך, שתמיד מקשיבה ומשתתפת בשיעורים, את האחרונה שאני מצפה שתעשה רעש. וכשאני צועקת דווקא עלייך זה כדיי שתשימי לב שממך אני מצפה ליותר מהשאר." אני זוכרת, שבההתחלה תמיד היה לי גם כעס לדבר - "נו אז מה אם מצפים ממני, זה אומר שעכשיו אני לא יכולה להיות רעה?", אבל לאט לאט תוך כדיי התבגרות של החייםלמדתיעל בשרי את מה שהמורה שלי באמת התכוונה אליו - תמיד יהיה את הבן אדם הזה שהוא יהיה טיפה מעל כולם, שממנו נצפה למעל כולם, שממנו תמיד נחכה לטלפון הז</div>Mon, 20 Feb 2012 20:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. shir)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=13066297http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=271683&blog=13066297http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12755423<div align="right" dir="rtl">לפני שנה פחות או יותר, מישהי שהייתה החברה הכי טובה שלי לאותה התקופה נהייתה חברה של מישהו שהיה האהבה הראשונה שלי והבן הראשון ששבר לי את הלב. ולא רק זה, כל החברים שלי ידעו את זה ממנה ואף אחד לא אמר לי כלום. ואני זוכרת כל כך את ההרגשה שלי באותם הרגעים כשגיליתי את זה. אני זוכרת הרבה מילים, הרבה כעס, אבל בעיקר, מה שאני זוכרת הכי הרבה זה את התחושה הזאת של הנבגדות. אני פשוט הרגשתי הבן אדם הכי קטן ונבגד בעולם, והלב שלי אוטומוטית נסגר והרגשתי את זה, אשכרה את הלב שלי לוקח צעד אחד אחורה ונסגר. ואני זוכרת עוד יותר בבירור, שאחריי היום הזה, מאותם רגעים, הפחד הכי גדול בחיים שלי היה שיבגדו בי. כל הזמן כשאנשים היו שואלים אותי: "ממה את מפחדת?" לא הייתי עונה מוות, ולא הייתי עונה אלימות, ולא חוסר אונים, הייתי אומרת: "שיבגדו אותי. כי זה קרה לי פעם ואני זוכרת את ההרגשה הנוראית הזאת. וזאת הרגשה שאני לא מאחלת לאף אחד." ולמה אני מעלה את זה עכשיו? כי אני מרגישה עכשיו ככה בדיוק. אני מרגישה שהלב שלי נסגר שוב, בפעם השניה, ואני מרגישה ששוב האמון שלי נהרס. ויותר מהכול, אני מרגישה את ההרגשה הנוראית הזאת והכי גרוע,</div>Mon, 19 Sep 2011 23:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. shir)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12755423http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=271683&blog=12755423http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12638179<div align="right" dir="rtl">לתת לך ללכת ולעוף גבוה בשמיים אהוב שלי. אני אוהבת אותך ורוצה רק את הטוב בשבילך. תמיד יהיה לך מקום בלב שלי, תמיד אני אעמוד כאן ואחכה לחבר הכי טוב שלי, לאהוב שלי שלימד אותי חלק גדול ומשמעותי בהתבגרות שלי. תודה שלימדת אותי לפרוח ולהיות מי שאני היום. זה הזמן שלנו להתחיל כל אחד ממקום אחר, ממקום שהוא לבד. כל אחד בפני עצמו. אין יותר כרוב ואהובוש, יש את כרוב ויש את אהובוש. מאחלת לכל האנשים שתמשיך להפיץ את האור שלך בלב שלהם. ועד כמה שאני לא מבינה את ההחלטה שלך, אין לי ברירה אלא לקבל אותה, כי אני רוצה שיהיה לך טוב. אולי יום אחד אני אצליח להבין..אני אוהבת אותך. "עכשיו כשהכל נגמר רציתי להגיד לך תודה מחר יאיר אותו כוכב רציתי להגיד לך תודה תודה על כל שנייה של צחוק גדול ושל שתיקה של אמת יפה מבלי כל פחד על הימים והלילות ביחד תודה תודה על כל שנייה של צחוק גדול ושל שתיקה של אמת יפה מבלי כל פחד על הימים והלילות ביחד תודה עכשיו כשהכל נגמר רציתי להגיד לך תודה". </div>Sat, 23 Jul 2011 10:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. shir)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12638179http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=271683&blog=12638179http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12612001<div align="right" dir="rtl">הפוסט הזה מוקדש לאהובי. לחבר הכי טוב שלי, למורה שלי, לאהבה הגדולה שלי. לאהובוש שלי. אהובי, אם להיות כנה איתך במעט, קצת אבדה לי דרכי ממך. אני מרגישה קצת קשה להגיע אלייך, קצת מנסה לזרוק חבלים כי אתה קרוב אליי אבל רחוק ממני קצת. הידיעה ש"הקסם נעלם" קצת מקשה עליי וגורמת לי להיכנס לחרדות. כל כך הרבה פעמים בתקופה האחרונה ביזבזנו את הזמן שלנו בלריב, ולהתכסח, ולצעוק, ושירד לנו האויר האחת מהשניה ששכחנו בעצם את המהות של זוגיות אמיתית. שאתה מרגיש שלם. שאתה מרגיש חלק ממישהו מסויים. שאתה יודע שתמיד בסופו של יום, עד כמה קשה ומכיל הוא היה, תמיד יש לך את הבית שלך לחזור אליו. עצם הידיעה והמחשבה שחלק גדול ועוצמתי מזה היה על אחריותי, ובמקום להתנהג כמו ילדה בוגרת, גרמתי לקרע בינינו מקשה אף יותר על ההרגשה הזאת. אבל תמיד כשאני מסתכלת אחורה ורואה כמה עברנו, ואיך שהזמן טס לו כשנהנים. הנה, אנחנו כבר שמונה חודשים וקצת ביחד ומי היה מאמין שזה יקרה? וכשאני מריצה הכול בראש אני מחייכת ובוכה ועצובה כי זאת תקופה של יחד. תקופה שעברנו בה המון. תקופה של הכלה אחד של השניה, של שמחה ואהבה מטורפת מצד אחד וריבים ואפילו פר</div>Sun, 10 Jul 2011 11:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. shir)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12612001http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=271683&blog=12612001http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12582948<div align="right" dir="rtl"> לפעמים, מרוב שאתה אוהב בן אדם, אתה מאבד את עצמך ואת השליטה בך. אתה מאבד את הגבולות, את ההבנה,את הטוב, את הכול. וכך בעצם הקערה מתהפכת על פיה. ובמקום לעשות אהבה, נלחמים. ובמקום אור, מקבלים רעל. למה זה? כי כשאוהבים בן אדם מאבדים את השפיות. בן אדם חכם מאוד וחשוב לליבי אמר לי פעם- "אין היגיון באהבה". למה במקום לאהוב אנחנו מבזבזים את הזמן שלנו על שטויות? ואנחנו כועסים וכואבים ורבים ובוכים? איך זה שאהבה יכולה להגיע למצב כזה? אז איך בכל זאת מצליחים? איך בכל זאת מוצאים את הכיון? אז השינוי מתחיל בנו. תמיד כשמשהו לא בסדר בקשר או במקום מסוים, צריך לעשות בדק בית ולבדוק איפה אנחנו לא בסדר ואיפה אנחנו הטועים, כי מטבע האנושות תמיד להראות לצד השני איפה הוא טועה במקום להתחיל בהודאה בטעויות שלנו. צריך לעשות "ריסטרט" ולהתחיל הכול מחדש. להתחיל ממקום נקי, טהור, חדש. ממקום שרוצה בשינוי ויעשה הכול למענו. כי כשאתה מראה לשני את הדרך הנכונה, הוא יודע לצעוד בה בביטחון מלא. אז אני לוקחת על עצמי את האחריות כדיי לחזור ולהיות הנץ שתמיד היה בי, לוקחת על עצמי את האחריות לחזור ולהיות קרן אור. למצוא את הטוב ולהתחבר</div>Sun, 26 Jun 2011 11:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. shir)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12582948http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=271683&blog=12582948http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12509866<div align="right" dir="rtl">אם יש דבר אחד שאני אודה לך עליו כל החיים שלי זה שכל הזמן לימדת אותי להיות מאושרת בזכות עצמי. "האושר שלך לא צריך להיות תלוי באף אחד או בשום דבר, פשוט תהיי מאושרת כי את רוצה." זה מה שכל הזמן היית דואג להזכיר לי והיית מתעקש על זה. ואני חושבת שדאגת להזכיר לי ולהתעקש על זהכל כך הרבה כי רצית ללמד אותי שיעור לחיים, רצית לתת לי לשאוב כוח מהמילים שלך גם אחרי שתלך, אבל הכי הרבה- רצית ללמד אותי להיות עצמאית ולשאוף לזה.את האמת, שהפעם זה קצת יותר קל. זה עדיין קשה וכואב ופוגע, אבל זה מרגיש שהכול הולך להסתדר.אולי, בגלל שאני באמת אוהבת אותך, וחשוב לי שיהיה לך הכיטוב בכל אשר תחליט. אבל מה שהכי כואב לי, זה הידיעה שאנחנו אוהבים אחד את השניה בטירוף, עד אובדן חושים. ואנחנו מניחים לאהבה שלנו. זה ממש כמו להרגיש שקושרים לך את הידיים בחבלים, חוסר אונים מוחלט. אין שום דבר שאתה יכול לעשות בנידון חוץ מלכבד את ההחלטה של הבן אדם שאתה אוהב, גם אם זה לא נראה לך, גם אם אתה מאמין אחרת. הכי מעצבן, שדווקא כשהלכת, הכול התחיל להסתדר בדיוק בשבילנו, כמו שהיה אמור להיות אם היינו ביחד. התמונה שלך פה מולי באותו היום לא יוצאתלי</div>Mon, 23 May 2011 17:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. shir)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12509866http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=271683&blog=12509866http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12503915<div align="right" dir="rtl">זה פשוט לקחת את כל האהבה הזאת, את כל הבנייה הזאת ולזרוק אותה ברגע אחד לפח. מדהים איך אנשים נוטים לשכוח את כל הטוב ומוותרים כי זה מה שהכי נוח במיוחד אתה, שבעוד חמישים שנה לא הייתי מאמינה. הבן אדם שכל כך התאמץ, ואלוהים יודע כמה ומה עברנו בשביל להיות ביחד, ודווקא ריבים קטנים הם מה ששוברים אותך. והאמת היא, שאני חושבת שיש משהו גדול מזה. אתה מלאך, אתה ציפור חופש ואתה צריך את החופש שלך בחזרה. תמיד מדהים אותי איך שאנשים מחליטים החלטות הם נהיים אגואיסטים, כי הם אף פעם לא חושבים מה ירגיש או איך יהיה הצד השני. איך הוא יכיל את זה ואיך הוא יתמודד וימשיך הלאה, כל עוד הבן אדם קבע את ההחלטה זאת ההחלטה ואין מה לעשות. אני אוהבת אותך מספיק והמון בשביל לבנות איתך ארמונות ולגור בהן איתך גם, אבל אתה לא אוהב אותי מספיק. אתה אוהב את החופש שלך יותר משאתה אוהב אותי. דווקא על הדבר שבאמת שווה מלחמה לא נלחמת מספיק. אתה השתנית לי מול העיניים. אם אוהבים בן אדם אכפת לך ממנו, אבל לך לא אכפת פשוט. לא מזיז לך כבר כלום. והאמת האמיתית היא שזה מה שהכי כואב. שאם בן אדם לא היה אוהב אותך, זה היה הרבה יותר קל, הרבה יותר פשו</div>Fri, 20 May 2011 19:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. shir)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12503915http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=271683&blog=12503915http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12496529<div align="right" dir="rtl"> אחד הדברים שאני הכי שונאת בעולם הזה זה להרגיש לא מודבקת בקצב. שכולם הולכים בצד ימין של הכביש ואני הולכת בצידו השמאלי, ואני תמיד מנסה לחצות את הכביש כדיי להגיע לצד השני אבל יש מלא מכוניות והכביש סואן. ובינתיים, כולם כבר מתקדמים כמה שיותר רחוק, בעוד שאני תקועה שם, עדיין מנסה להדביק קצב. יכול להיות שזה קשור למחשבה ולעובדה שאנשים משתנים. שמצבים משתנים, קשרים משתנים. אנשים מתקדמים, לא מחכים לאף אחד בצידו הימני של הכביש כדיי לעזורלזה שבשמאל, כי זה מעקב אותם, מעקב את ההתקדמות האישית שלהם. וזה יכול להיות טוב, וזה גם יכול להיות רע. כי אם לא נעזור לאחר להדביק את הקצב, אנחנו נהיה מעטים יותר. אבל נותר לנו רק להשלים עם המצב. אנחנו יכולים להיות בצד שמאל ולנסות כמה שיותר לחצות את הכביש ולהגיע כמה שיותר לצד השני ולהיות חלק מהקצב, אבל אף פעם לא נספיק לעמוד בקצב של הימנים כי הם כבר התקדמו והמשיכו הלאה.</div>Mon, 16 May 2011 23:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. shir)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=271683&blogcode=12496529http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=271683&blog=12496529