 כינוי:
שירי ג. מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2004
היה יום כיפור?
אני בושה ונכלמת להודות שלולא משפחתי בישראל וחברה יהודיה אחת כאן בטורונטו שהזכירו לי את תאריך יום חשבון הנפש היהודי, היה יכול לעבור לו יום הכיפורים מבלי שארגיש בכלל שהגיע. ברור שלא צמתי, ועוד יותר ברור שלא הלכתי לבית הכנסת. שום מאורע לציון היום הקדוש והנורא. ועוד יותר גרוע מכך הוא שלמעשה יום הכיפורים שלנו היה בבחינת סופשבוע די מוצלח.
בערב שלפני, עוד הספקנו לסעוד קצת , ובאמצע הסעודה נזכרתי שבעצם היינו אמורים להתחיל לצום בדיוק אז. את הבוקר פתחנו באחת הפעילויות שבהחלט אסורות ביום (אני לא הייתי בטוחה לגבי זה, אך בן זוגי אמר לי לאחר מכן שבהחלט אסור).
אחרי כן יצאנו לנסיעה ברכב וטיילנו, ובכלל לא חשבנו על כך שזה היום ההוא. טיילנו באחד האזורים הנחמדים של העיר, רחוב בלור, שנראה קצת כמו שינקין משופר שכזה. בזמן שבני עמי התייסרו להם בצום, אנחנו שתינו קפה בSTAR BUCKS, והוספנו חטא על חטא עם פיצה.
כשחזרנו הביתה התקשרתי לאחת הישראליות לשעבר שהיינו אמורים לבקר למחרת היום. הרגשתי די לא נעים כשהיא סיפרה לי שהיא ובעלה צמו, ושלא ממש לא היה להם קשה. בדיוק כשהתקשרתי הם היו בזמן הסעודה של אחרי הצום. בזמן שהיא סיפרה לי חוויות הצום והיום, רצו במוחי כמו סרט כל החטאים שאנחנו חטאנו במשך היום וקיבתי (המלאה) התכווצה ברגשי אשם יהודיים.
| |
צום קל
צום קל לכל מי שבחר לעשות את זה לעצמו.
וגמר חתימה טובה לכולם.
| |
נוסטלגיה
השביתה האחרונה במשק הישראלי, זו שאתם זוכים "להיהנות" ממנה ממש בזמן כתיבת שורות אלו, העלתה בי זכרונות חמים ונעימים משנים עברו. נוסטלגיה של ממש תקפה אותי.
זכיתי להעביר את רוב שנותי במדינתנו הקטנה, החמה והאהובה. ומה שזכור לי שתמיד ריחף ברקע הוא איום שביתה, או שביתה של ממש. ולמעשה אני יכולה לראות כל שביתה כציון דרך. שביתות שקשורות לפרקים בחיי, להתבגרות שלי. השביתות כנקודות נוסטלגיות בחיי שירי:
מתקופת הילדות הצעירה, החל מהינקות ועד לכיתה א', לא זכור לי שום זכרון שביתה (אך אני מניחה שבטח היו השבתות של כל מיני משרדים וועדים שאיכשהו נגעו לילדי הגנים וכו', במהלך אותן שנים).
זכור לי כי כבר כשלמדתי בבית הספר היסודי, לא זכיתי לפתוח שנת לימודים אחת ללא איום שביתה של ועד המורים. כל שנה חזר על עצמו אותו הסיפור, וכל שנה כמובן התקשורת וההורים וגם הילדים (שכמובן ציפו בקוצר רוח להמשך החופש הגדול) הופתעו מחדש. בערב שלפני פתיחת שנת הלימודים כולנו ישבנו דרוכים מול מסך טלויזיה (ערוץ אחד אומלל ברוב אותן שנים), והקשבנו לחדשות שבישרו האם יפתחו בתי הספר למחרת או לא.... מתח של ממש.
ואם כבר הזכרתי ערוץ אחד, זכורה לי שביתה אחת שהיתה טראומתית לכל היושבים בישראל. הייתי אז די צעירה, אך מה שזכור לי הוא שבמשך כחודש שלם מסך הטלויזיה היה כבוי. עובדי רשות השידור דאז החליטו לשבות וממש השניאו עצמם על עם שלם. כזכור לכם, היה לנו אז רק ערוץ אחד, די פתאטי, ובכל זאת סיפק את הסחורה. וכשהוא הושבת, כולנו נותרנו ללא טלויזיה. היום זה נשמע כל כך מוזר. יש כל כך הרבה ערוצים ומי בכלל טורח להציץ בשידורי הערוץ הראשון (אלא אם כן דברים השתנו מאז ביקרתי לאחרונה בארצנו)?!
בימי התיכון כבר ידענו מראש שהאיומים לא יתממשו, ובכל זאת גם אז חיכינו לבשורה הסופית: שביתה או לא. אני חושבת שהיו גם בחינות בגרות שנדחו בגלל שביתת מורים באחת השנים, בדיוק כשאני הייתי בתיכון. אבל אני לא זוכרת במדויק.
ואז, היו כמובן גם את השביתות שהגיעו בדיוק כשהייתי מוכנה לגשת לטסט הנהיגה.כמה שזה היה מעצבן( וכמובן שהמורים לנהיגה ניצלו את ימי השביתה לדחוף לנו עוד שיעורי נהיגה יקרים ולעיתים מיותרים). שביתת הבוחנים, שביתת משרד הרישוי. אין כמו משרדי הממשלה בישראל.
מימי הצבא אני לא ממש זוכרת שביתות (אבל אני מניחה שזה לא כל כך עניין אותי.
אך לאחר השחרור מהצבא, כשהחלטתי שאני רוצה לטוס לחו"ל, והייתי צריכה להוציא דרכון, כמובן שהוצאתו התעכבה, כי, כן משרד הפנים גם הוא משרד ממשלתי גאה (: .
והיו גם שביתות פנימיות. אני זוכרת שבדרכנו לראשונה לקנדה, היתה שביתה של עובדי נמל התעופה בן גוריון. האנשים שאמורים היו להפעיל את המסילות שמעבירות את המטען לבטן המטוס, שבתו, וכמובן שהשבתה זו עיכבה את מועדי היציאות של כל הטיסות במשך כשבוע, למיטב זכרוני.
אני כבר שלוש וחצי שנים בקנדה, ובכל התקופה הזו חוויתי שביתה אחת בלבד. מדהים, בל יאמן, אך נכון. ולמעשה, אני כלל לא חשתי בשביתה הזו. זכיתי להעיף מבט בה וזהו. השביתה המדוברת תשמע די מגוחכת ולא אפקטיבית לישראלי הממוצע. עובדי בתי החולים באונטריו החליטו למחות על שכרם הנמוך, כך שבאחד ימי החורף הקרים של 2002 יצאו להם כל עובדי בתי החולים באונטריו (למעט רופאים וחלק מהאחיות ) להפגנה של כשלוש שעות בחזיתות כל בתי החולים באונטריו. הם צעדו עם שלטי מחאה, וצעדו במעגל. בשקט, קופאים מקור, בכפפותיהם, מעיליהם וכו'. היתה גם נציגות משטרתית כמובן. מספר ניידות ליד כל בית חולים, אך הן באמת היו מיותרות. גם כשהקנדים שובתים הם עושים זאת בנימוס ובדרך ארץ. אני גרתי אז בעיר הקטנה, ועברתי בכביש הראשי בסמוך לבית החולים המקומי בזמן שהם צעדו. הבטתי בהם וחשבתי : הם צריכים ללמוד מהישראלים איך לארגן שביתה של ממש.
התקשורת רעשה וגעשה. העיתונים המקומיים, ערוצי הטלויזיה והרדיו כולם כמובן סיקרו בהתרגשות את השביתה הנ"ל (טוב, אין כאן הרבה אקשן מקומי), אך למחרת השביתה הזו ענינים חזרו לסדרם. די מהר נשתכח ארוע זה מכולם. וזו היתה השביתה היחידה בשלוש וחצי השנים האחרונות. מדהים לא?
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
