 כינוי:
שירי ג. מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 6/2005
קמפינג ושאר מרעין
אני חנונית אמיתית. לא חובבת קמפינג וגם לא הליכה בשבילים ועוד פעילויות שכאלה.אני אכן חובבת הליכה רגלית (של כשעה שעתיים בתוך קניון ממוזג), אבל פעילויות בחיק הטבע עבורי מסתכמות בבילוי של שעה עד שעתיים בחוץ...
אך מאחר והפכים כנראה נמשכים זה לזה, התאהבתי,בחרתי להתחתן עם בחור שהוא ההיפך הגמור ממני בכל הקשור ליציאה לחיק הטבע. ובזכותו, יש לציין, אני זוכה לטייל הרבה, ללכת במסלולי הליכה יפים (בישראל, ובקנדה), וגם, כן כן, לישון באוהלים.
בן זוגי מאוד אוהב לעשות טיולים, ומשתייך למועדון מטיילים כאן באונטריו. במסגרת הפעילויות שלהם, היינו בסופשבוע האחרון בארוע קמפינג לכל המשפחה. משפחות שלמות העלו על רכביהם את מיטב ציוד הקמפינג שברשותם ונסעו לאתר הקמפינג של נהר בס (הנמצא באזור טורונטו, ברי), ואנחנו ביניהם.
לצערנו הרב, הסתבר במהלך אותו סופשבוע קמפינג, ש"המיטב"של ציוד הקמפינג שלנו הוא די עלוב ולא משתווה ברמתו לציוד של שאר האנשים שבחרו להקים אוהלם לצידנו.
כך יצא שבשעה שאנחנו כרסמנו קרקרים עם מלפפון ואכלנו פירות שונים, המשפחות שלצידנו ערכו ארוחות מרשימות עם ביצים מטוגנות (כן, אחת המסקנות מהקמפינג הזה הוא שאנחנו בהחלט צריכים לרכוש גזיה....), קורנפלקס עם חלב קריר (צריכים גם לרכוש צידנית יקרה ושווה) וכו'.
את הלילה העברנו באוהלים שלנו (שכמובן, גם הם ליגה אחת מתחת לאלו של שאר חברי המועדון (צריך לשדרג גם אותם?). בעוד הם ישנו על מזרנים מתנפחים, חלקנו זכה לישון על מזרנים שהבאנו מהבית, וחלקנו (מצטערת) נאלץ לישון ללא מצע תחתיו מלבד שק השינה (המסקנה המתבקשת- נקח מזרונים מתנפחים בפעם הבאה?).
הקרבות עם היתושים בלילה הראשון למחנה היו קשים ומרים (הילדה שלי נראית היום כאילו היא מחלימה מאבעבועות רוח), ואת הלקח למכה הזו כבר למדנו לקראת הלילה השני. בן זוגי השכיל לסגור את האוהלים טרם עזבנו את המחנה בבוקר, כך שבלילה השני נחסכה מאיתנו המכה הזו.
ואחרי שלב הקיטורים, אני מוכרחה להצדיע לבן זוגי. האתר שנבחר היה יפה ביותר. זכינו לבלות יום שלם בחוף נחמד מאוד. הבת שלי לא רצתה לעזוב את החוף, ועוד הבוקר שאלה אותי האם ניסע לקמפינג גם היום.
אז רק בכדי שתבינו במה מדובר, אני מצרפת קישור שבו מסופר קצת על המקום. ויש תמונה, זה הכי חשוב, לא?
BASS LAKE PROVINCIAL PARK
| |
לא עוברת בכתום
נהיגה לאחר התאונה.
לו זה היה תלוי בי, לא הייתי חוזרת לאחוז בהגה הרכב לפחות למשך חודש או יותר, או בכלל לעולם לא.
מאחר ולצערי הנסיבות הן כאלו שאין לי ברירה אחרת, חזרתי לנהוג קצת פחות משבועיים לאחר התאונה.
החשש הזה מפני תאונה, מלווה אותי כמעט בכל נהיגה. במיוחד כשאני מגיעה לצמתים הסואנים שבהם התנועה כמעט תמיד גדולה.
פניות שמאלה זה עסק מפחיד כאן, במיוחד כשאתה נהג חושש. אני מאלו שמעדיפים לעמוד ולחכות עד שהתנועה מהכיוון הנגדי נעלמת לגמרי.
ומה לעשות שבדרך כלל כשאין תנועה משמע שהאור שלך הוא כבר כתמתם. ואני, חוק אצלי, לא עוברת בכתום שמאלה (מעכשיו גם לא נוסעת ישר בכתום-הספיקה לי תאונה אחת להבין את העסק הזה).
אם קודם לתאונה הייתי מהנהגות שמביאות לאלו שמאחוריה את הסעיף, הרי שעכשיו אני בטוחה שרבים מהם ממש בקריזה ממני.
מה לעשות. זה מה יש. עדיף להמתין עוד קצת ולוודא שלא תגיע שוב לבית החולים באמבולנס.
מעטים כאן מצפצפים בקוצר רוח כשממתינים מאחורי לפניה שמאלה, אבל אני לא מעזה להסתכל במראה שלי ולפגוש במבטים העצבניים של אלו שלא צופרים.
אני בטוחה שבישראל כבר הייתי זוכה לכמה וכמה אצבעות משולשות ושאר מחוות תקשורת מקובלות בין נהגים, וכל מיני יציאות מחוכמות של נהגי ישראל המזיעים בקריזה לצידי, או מאחורי. ובטוח שהייתי זוכה לכמה הערות והארות בקשר לבנות מיני ודרך הנהיגה שלי.
| |
תאונת דרכים
בשמונה בערב בערך, יום שלישי ה24 למאי, 2005, נסעתי בחזרה ממפגש עם חברה וילדיה בקניון סקוור וואן במיססוגה. היה קצת חשוך, אבל לא נורא. באחת הצמתים (ואני לא בטוחה לחלוטין בשם הרחוב שבו זה קרה), הגעתי כשהאור ברמזור הפך כתום וחשבתי לעצמי, כנראה קצת ביתר שאננות, שעוד קצת ספיד ואני חוצה את הצומת. ובאמת כמעט הגעתי לקצה השני של הצומת. נסעתי ישר, מהר (תודה לאל שאני נהגת איטית ומה שבשבילי הוא מהר, הוא מהירות לא מאוד גדולה בשביל נהג נורמלי), ופתאום... בום. התנגשות. איך לעזאזאל לא ראיתי אותו? הוא פנה שמאלה מהכיוון הנגדי, המנייאק. (כמה שאני שונאת אותם, את הנהגים לחוצי הפניה שמאלה בכל מחיר!!!). הוא נכנס בי בחזית הרכב. כריות האוויר (שעד לאותו רגע ידעתי שהם שם, אבל ראיתי אותם רק בסרטים ובתמונות של בובות לבנות במבחני התנגשות של מכוניות) התנפחו. אבקה לבנה מסריחה עד גועל התפזרה בחלל הרכב. וכאב נוראי ממש התפשט לי בחזה. כאב בלתי נסבל. לרגע חשבתי שאני בתחילתו של התקף לב. לא יכולתי לזוז מרוב כאב. והיית בהלם מוחלט. השרלול מהרכב הפוגע יצא מהרכב הכמעט לא פגוע שלו (איך? איך לעזאזאל הוא יצא מהתאונה עם דפיקה בצד ימין בלבד? והרכב שלי הצ'תקמק ומת?). הוא נעמד ליד הרכב. המום קמעה. הסתכל עלי ואמר:
BUT THERE WAS LIGHT. גם בעת כתיבת שורות אלו אין לי שמץ מושג מה הוא ניסה לומר בארבע המילים האלו. רק זוכרת שממש עצבן אותי לראותו עומד להיות הרכב שלו בעוד אני נאבקת על נשימותי. כל כך כאב לי. מישהי שלפה את הילדה שלי מהכסא שלה והעבירה אותה למכונית שלה.מישהו הזמין אמבולנס. מישהו אחר דחף לי פלאפון ליד. הכל קרה כל כך מהר. התקשרתי לבעלי. אמרתי לו שקרתה תאונה. ובכיתי בהיסטריה. ואז הגיעו החובשים וביקשו שאסיים את השיחה. בדקו אותי ואחרי דק' מספר, והרבה בכי כואב שלי הם העלו אותי על אלונקה צהובה וקשרו אותי אליה בשתי רצועות שחורות. הכניסו אותי לאמבולנס והסיעו אותי לבית החולים.
העברתי שם את הלילה. עם הילדה הקטנה שלי שהיתה המומה קצת אבל בעיקר הצליחה לעשות לי קצת טוב על הלב.
יצאתי בזול מהתאונה הזו. עצם שבורה בחזה, המון כאבים שעוד לא הסתיימו אבל פחות מציקים, ושבוע שלם מהחיים שהעברתי במיטה בעוד בן זוגי מטפל בנו ואני מתייסרת מכל שיעול, צחוק או סתם תנועה מסוימת שמעבירים בחזה הדואב שלי כאבי תופת.
הרכב כמובן התפגר שם בצומת. וחבל. באמת חבל עליו. אהבתי אותו, את הפורד שלנו שגרם לי לבילויים תכופים במוסך. הוא היה חמוד. חתיך. וגם המוות שלו היה די בגבורה.
העיקר שאני והילדה שלי עוד כאן.
תנהגו בזהירות. זה מאוד לא כיף לעבור תאונת דרכים. וזה כואב, מאוד!!!!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
