ישראלית בעיר זרה

אתמול יצאנו בן זוגי ואני לסרט: נשות סטפפורד. בן זוגי לא אהב את הסרט בלשון המעטה. אני דווקא אהבתי מאוד. אני מבינה את הסיבה שהסרט לא מצא חן בעיניו. זה עוד סרט אמריקני רדוד. נכון, אבל מצד שני יש בו גם איזה רעיון מעניין שאיכשהו מתפספס. למי שלא שמע על הסרט (ואני מניחה שאין רבים כאלו) מדובר בסרט המבוסס על ספר של איירה לוין וסרט שנעשה לפי הספר ההוא בשנת 1975. אני מצטערת להודות שלא קראתי את הספר וגם לא צפיתי בגרסה הישנה. אבל הבנתי שהספר שונה מאוד משני הסרטים המבוססים עליו (כמו שקורה בדרך כלל בהוליווד, ואגב עד כמה שהבנתי גם שני הסרטים שונים מאוד זה מזה. המוקדם יותר היה סרט אימה. החדש הוא לחלוטין קומי). הסרט מספר על עיירה קטנה בקונטיקט, ארה"ב שבה כל הגברים הם חנונים וכל נשותיהם מעין שילוב מדהים של עקרות בית למופת-ברביות-גרסת שנות החמישים לנשים מוצלחות, בקיצור חלומו הרטוב של כל גבר, כנראה. משהו מושלם מדי בעיר הזו, וזה בולט לעיני שתי הנשים ובן זוג המוסקסואל אחד שמגיעים לעיירה יחד עם בני זוגם ומשפחותיהם. אידיאליה מעוותת כזו לא מתקבלת על הדעת ( או קיי, אולי באחוזה של יו הפנר). התושבים החדשים האלו בעיר מרגישים שהם הנורמליים היחידים בעיר מלאה במטורפים והם מנסים בתחילה להשתלב בתמונה המושלמת מדי הזו ואז לחקור מה עומד מאחורי כל זה. והסוד הגדול הוא שכל הנשים בעיר הפכו למעין רובוטיות שכאלו ע"י ובגלל בעליהם שהתחתנו עם נשים חכמות ומוצלחות מהן ונמאס להם להשאר מאחור. הגברים האלו רוצים את נשותיהם מושלמות במטבח ובמיטה ומתי שהם רוצים . הם מעדיפים ללחוץ על כפתורים (תרתי משמע) ולהיות בשליטה מוחלטת על אופי ומהלך בנות זוגם מאשר להתמודד עם נשים שרצונותיהם ודעותיהן שונים משלהם. בקיצור, הם מעדיפים אישה יפה, חסרת פגמים וחסרת מוח, מאשר אשה חכמה, בעלת דעה משל עצמה, אשר מוצלחת מהם. הסרט עצמו מוצלח אם כי, לדעתי, יכל להיות קצת יותר עמוק. הדמויות די רדודות וקרטוניות, והעלילה מתומצתת מדי. קשה להבין את סיפורי הרקע של הדמויות הראשיות בסיפור. הכל ניתן על קצה המזלג (ואני מתכננת בקרוב לקרואא את הספר כי לדעתי הוא בטוח מוצלח יותר ויתן לי יותר נפח לסיפור). ובכל זאת, הרעיון הזה, שגברים היו מעדיפים רפליקות מושלמות שלנו, כאלו שימחקו בהן את התכונות שלנו אותן הם לא אוהבים וישארו רק עם המוצלח שבנו, הרעיון הזה גרם לי לחשוב. הרי הגברים בסרט הם כולם חנונים ואף לא אחד מהם נראה מושך. הנשים כולן יפות. רוב הגברים במציאות, גם אם הם עצמם לא נראים טוב ולא מדהימים בשום שטח אחר, חושבים שהם זכאים ליצור מושלם שכזה.ולמעשה, אולי מעדיפים נשים יפות ולא מבריקות. אנו, הנשים, גם אם בורכנו במראה מוצלח ובשכל, אנחנו מוכנות ברוב המקרים להתפשר. למצוא בן זוג שלא קרוב בשום אופן לגרסת "הנסיך על הסוס הלבן" שעליו חלמנו בנעורנו. החברות הקרובות שלי, שהן בעלות נתונים מעבר לסבירים מבחינה פיזית ומנטלית התפשרו על בני זוג שלא משתווים להם. האחת שעדיין לא מוכנה להתפשר היא רווקה וגרה לבד. אנחנו מצפים מהגברים שלנו לפחות ממה שהם מצפים מאיתנו. אנחנו מוכנים להנמיך דרישות בכדי לא להשאר לבד. הגברים הם שונים ומה לעשות, גם רדודים יותר. החברה מצפה מנשים שיעמדו בדרישות מבחינת הופעה חיצונית וגם יהיו בנות זוג למופת בכל שאר התחומים (העדר בינה נסלח במידה וההופעה החיצונית מפצה עליו בגדול). גברים לעומת זאת, יכולים לגדל כרס ולהיות לחלוטין מרושלים וגם לא חכמים במיוחד וכל זאת ייסלח להם. ואני מניחה שזה אף פעם לא ישתנה. פעם חשבתי אחרת. ככל שאני מתבגרת אני יותר ויותר משלימה עם זה. אני שמחה שמצאתי בן זוג שכמובן אינו מושלם (או קיי, גם אני לא מושלמת), ולא הנסיך על הסוס הלבן שחלמתי עליו פעם, ויש בו רדידות מסוימת כמו בכל הגברים. אבל הוא חכם ויפה ושלי. אני אוהבת אותו ולא הייתי רוצה להפוך אותו לרובוט העונה על כל דרישותי (ואני מקווה שהוא מרגיש אותו הדבר).

בזמן האחרון מצב הרוח שלי, כמו מזג האויר הקנדי, נמצא בשינויים דרסטיים מיום אחד למשנהו. יום אחד אני מלאה אופטימיות וחשק לעבוד, וביום שלמחרת אני בדאון רציני. ועם הזמן אני מבינה שאני לא לבד במצב הזה. משיחות עם כל מיני אנשים שיצא לי להכיר בשנים האחרונות, למדתי עד כמה הרבה אנשים סביבי נוטלים בקביעות כל מיני כדורים שונים שיעזרו להם (והכדורים אכן עושים את תפקידם) לתפקד ביומיום ולמנוע את הדכאונות האלו. אני אישית כמעט התפתיתי גם להתחיל בכך, אבל עדיין יש בי חלק שאומר שכשרע לך כימיקלים הם רק עזרה לטווח קצר (ומעבר לכך, אני אישית די נגד הכנסת כל מיני חומרים לא דרושים לגוף אם אפשר להמנע מכך). זו נטיית העולם המודרני לחפש תרופות פלא ומשככי כאבים אינסטנט. אני קצת פחות מודרנית כנראה. אני מאמינה שאם יש לך ימים ממש רעים בתכיפות די גבוהה המסקנה המתבקשת היא שמשהו צריך להשתנות בחייך בהקדם. משהו לא עובד כמו שצריך. לפעמים מדובר באמת באיזה חוסר איזון כימי בגוף, או הפרעה אחרת שניתן לפתור בתרופות למיניהן או בטיפול רפואי. במקרה שלי, אני מניחה שהמרחק מישראל כמו גם סיבות אישיות נוספות תורמות להווצרות הימים הרעים הקשים האלו. אני לא יכולה לחזור לישראל בזמן הקרוב. ולא יכולה לתקן את כל מה שדרוש תיקון. אני צריכה למצוא משהו שיעביר את הימים הרעים. אני צריכה למצוא עיסוק אחר, חדש כנראה. עבודה מספקת או משהו בנוסף. ואולי אם מזג האויר כאן יחליט סופסוף להתייצב ולעמוד על ימי שמש באופן שוטף וקבוע (לפחות למשך שלושת החודשים הבאים), אולי איתו גם יתייצב לו מזג האויר הנפשי שלי למשהו קצת פחות דומה לרכבת הרים ריגשית. אולי השמש תזרח לה בקרוב גם בתוכי.

בדרך הביתה, בשעת אחה"צ מאוחרת, תנועה די שוקקת על הכביש. לפתע כל המכוניות נעצרות, ואני כמובן ביניהן. בתחילה לא הבנתי מה קורה. חשבתי אולי הרכבת עוברת (הפקק התחיל ממש סמוך לפסי הרכבת) והמחסום ירד על הכביש. אבל לא זו היתה הסיבה. שיירת ברווזים חצתה את הכביש. בטור עורפי, בצעידה איטית וחיננית, הם חצו את הכביש. אחדים נעצרו באמצע הדרך לשניה, גרדו פה ושם, ואחר המשיכו לדרכם בדממה ברווזית רגועה. לא ממהרים לשום מקום. והנהגים הקנדיים המתינו בסבלנות. אף אחד לא צפר, אף אחד לא ניסה לעקוף את השיירה. איש לא הפריע לברווזים ולא הפר השלווה המצחיקה הזו בלב העיר שוקקת התנועה הזו. זה כל כך הצחיק אותי, וגם עשה לי טוב על הלב, לראות את הטבע בהתעלמות מוחלטת מכל ההמולה האנושית סביבו. אי של שלווה בתוך העיר הסואנת. וכרגיל (עבורי) ניסיתי לדמיין מהלך הארועים לו היתה מתרחשת סצינה שכזו באמצע כביש בתל אביב....