ישראלית בעיר זרה האביב כבר כאן!!! |
כינוי:
שירי ג. מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 3/2004
 השכן הסקסי כשעברנו לכאן, לצפון אמריקה, גרנו בתחילה בעיר נחמדה מאוד, גדולה. גרנו שם בקומפלקס דירות שרוב דייריו היו צעירים. ברובם זוגות, בחלקם משפחות צעירות. בצמוד אלינו גר זוג קנדי נחמד. הם לא היו נשואים ונראו לי בשנות העשרים המוקדמות לחייהם. שניהם היו מושכים מאוד. במיוחד הבחור. היה לו גוף ממש מדהים. ופנים יפות. החיסרון היחיד שלו היה הגובה. אבל הרי רוב החתיכים הם נמוכים (עיינו ערך: בראד פיט, טום קרוז, ריצ'רד גיר...). מאחר ואין לי (לצערי) תצלום של הגבר המדהים הזה, אוכל רק לומר שהוא היה נראה כמו גירסה צעירה ומשופרת של ריצ'ארד גיר בתוספת חיספוס גברי. בכל ערב היה יושב בכניסה לדירה, כשאת פלג גופו העליון מכסה גופיה ללא שרוולים, החושפת זרועות שריריות , שעל אחת מהן קעקוע. בידו האחת בירה, ובידו השניה סיגריה. כמו כל צפון אמריקני ממוצע, הבחור שתה בירה כמו מים. שמו הוא מקס. מקס המדהים. תמיד היה מקדם פנינו בשלום, ופותח בשיחת נימוסין קצרה. אני לא זוכרת הרבה ממה שיצא לנו לדבר עליו (אני משערת שבעיקר מזג האויר ונושאים הקשורים לבית הדירות) בגלל שהייתי כולי מרוכזת לחלוטין בגוף המדהים שמולי. אלוהים, הוא היה פשוט מטריף. ובלי להגזים, אני חושבת שהוא הבחור המושך ביותר שפגשתי בחיי. הוא היה שכן מאוד נחמד, וממש לפני שעזבנו הציע לנו שיביא לנו ארגזים מהחברה בה עבד, בכדי לחסוך לנו קנייתם. והוא אכן עמד בהבטחתו. מיותר לציין שהוא כיכב בחלומותי בתקופה ההיא. בין חלומות געגוע לישראל וסתם חלומות אדיוטיים, הוא היה שם, חשוף מתמיד, וסקסי שכזה. עושה בי כל מה שיכולתי לחלום.... בן זוגי עבר דירה לעיר החדשה כחודש לפני . יצא שנשארתי לבד שם בדירה כחודש. הכל היה בסדר, עד שיום בהיר אחד המכונית סרבה להניע. נשארה תקועה בחנייה יום שלם. אני לא מבינה כלום במכוניות, כך שחשתי די חסרת אונים. היחיד שעלה בדעתי לפנות אליו ( וברור למה) הוא מקס הפיצוצי, כוכב חלומותי. אז חיכיתי עד ששמעתי אותו פותח דלת דירתו. ניגשתי אליו ושאלתי האם יוכל לעזור. הוא הסכים (למרות שרק זה עתה שב מהעבודה ועדיין לא הספיק לנוח!!!). הוציא תבת הכלים שלו וירדנו יחדיו לחניון הבית. עמדתי לצידו בשעה שהרים מכסה המנוע וחיפש את מקור התקלה. כשגופייתו מוכתמת מזעה, זרועותיו החשופות והשריריות עוסקות בתיקון הרכב, הוא הסביר לי מה הבעיה. ניסיתי להתרכז בדבריו אבל זו היתה משימה קשה. לו הייתי איריס מ"חטאים" הייתי מספרת לכם שהוא הבחין בדרך שבה התבוננתי בתאווה בזרועותיו החשופות ובגופו המיוזע והניח את הכלים מידיו, לקח אותי בזרועותיו, הפשטנו זה את זו וכו'... אבל מאחר ואני לא איריס, אספר את מה שבאמת קרה. ולמעשה, לא קרה כלום. מקס תיקן את הבעיה ואמר לי לנסות להניע את הרכב. ניסיתי והרכב הניע. הבחור מה לומר, מושלם. גם יפה גם אופה. ואני די בטוחה שהוא גם ביצוען מדהים במיטה.
בעצת בן זוגי, קניתי למקס כאות תודה על התיקון מתנה הקרובה לליבו. שישיית בירה. את הדירה הנ"ל עזבתי כשבועיים לאחר אותו ארוע. ומאז אותו מעבר לעיר האחרת, לא פגשתי את מקס וכנראה גם לא אפגוש אותו. אבל אין לי ספק שאת גופו ופניו המדהימים לא אשכח לעולם . אני מצרפת תמונות של הכפיל ההוליבודי של מקס ומזכירה לכם שהשכן שלי היה עוד יותר מדהים ממנו.


| |
השעות
אתם יודעים איך זה כשאתם אוהבים מאוד ספר מסוים, ואז צופים בגרסה הקולנועית שעובדה ע"פ אותו הספר. בדרך כלל התוצאה מאכזבת. הסרט כמעט אף פעם לא מצליח להיות טוב כמו הספר וברוב המקרים הוא מעובד למעין קיטש הוליבודי או סרט רווי אלימות ורגעי שיא הירואיים מוגזמים. ובכן, הסרט והספר שעליהם בחרתי לכתוב הפעם הם בגדר יוצא מן הכלל. הסרט טוב יותר מהספר, ובכל מקרה שניהם די גרועים.
כשהשאלתי מהספריה את הספר "השעות" בהחלט לא ציפיתי לאיזושהי יצירת מופת אבל בהחלט ציפיתי לספר חביב שיעביר את הזמן ויהיה מושך לקריאה עד למילה המודפסת האחרונה שבו. הייתי בין הראשונים שהשאילו את הספר הזה בספריה. הוא הגיע אלי חדש בעטיפה מבריקה ומושכת ועליה תמונת שלושת כוכבות הסרט : מריל סטריפ, ניקול קידמן, וג'וליאן מור. ההתחלה היתה חביבה. הצגת חייהן של שלושת הדמויות בתקופות השונות כשהחוט המקשר ביניהן הוא ספרה של וירג'יניה וולף "גברת דאלווי". התיאורים היו אמנם מפורטים עד שעמום והכתיבה קצת צולעת, אבל המשכתי. בערך באמצע הספר נכנעתי מרוב שעמום. החלטתי לתת לספר צ'אנס נוסף. אם אני לא מסוגלת לקרוא את השעמומון הזה, אולי לצפות בו יהיה פחות גרוע ויותר נסבל. אז השאלתי את הסרט בספריה. ואכן הצלחתי לצלוח את הסרט עד לסופו (הכל כך צפוי מראש...). השחקניות הראשיות מצילות את העלילה היבשה והתמוהה ומצליחות לגרום לצופה להיהנות (איכשהו) מהסרט הבינוני הזה.
הסרט חביב אך עדיין סתום. לא ברור מה היתה כוונת הסופר? מה ניסה לומר לנו הקוראים/צופים? בכולנו מסתתר הומו או מסתתרת לסבית? כולנו נועדנו לחיי תסכול?
השאלה הגדולה ביותר שנשאלת היא על מה היה כל הרעש? כל השבחים והפרסים בהם זכו הן הספר והן הסרט? האם זה בגלל שארה"ב כל כך מנסה להיות פוליטיקלי קורקט עד שהיא משבחת יצירה בינונית אך ורק בגלל שגיבוריה מתלבטים לגבי נטייתם המינית? או רק בגלל שהסופר עצמו הוא הומוסקסואל מוצהר? התשובות למבקרים ולאקדמיה שמחלקת את פרסי האוסקר. ובכל מקרה אני מוסרת שבחי לבמאי הסרט שהצליח לשפר מעט טעמו הדלוח של הספר החלול.
צפייה מהנה!
| |
|