עכשיו כשאני כאן די לבדי, במדינה זרה, כל כך רחוקה מישראל, פתאום חסרים לי כל כך החברים והחברות שהשארתי מאחור. היתה תקופה די ארוכה בחיים שלי שבה היו לי חיי חברה די פעילים. כשהגעתי לכאן, בעצם ויתרתי על רובם, כי מאוד קשה לשמור על קשר עם אנשים כשאתה כל כך רחוק והקשר מצטמצם לאי מיילים, מכתבים ושיחת טלפון פעם בכמה חודשים.
אז נשארו להן כמה חברות שעדיין בקשר אי מיילים וצ'טים אתי. כל השאר נשרו בדרך. ופתאום זה חסר מאוד. פתאום עולים להם כל הזכרונות של החיים ההם שהשארתי מאחור.
היתה תקופה, די מזמן, עוד לפני שהיה לי בן זוג קבוע, שבה היו לי המון ידידים זכרים. ולאחר שמצאתי לי את הבן זוג שלי בעצם ויתרתי עליהם כי הוא מילא את החסר. לא שהיה לי קשר מיני איתם. לא היה. באמת שהיינו רק ידידים. ולמעט מקרה בודד אחד גם לא היתה שום מעורבות מינית. זה רק שהם סיפקו לי את הנקודת מבט הגברית על כל מיני דברים. כשמצאתי את מי שבחרתי להשאר איתו כבר הבנתי שבעצם אין לי צורך בהם. הוא התחליף המוצלח יותר.
אבל עכשיו אני אפילו מתגעגעת אליהם. לזכרים האלו.
מצד שני, אני יכולה לספר לכם שמנסיוני האישי גיליתי שגברים יכולים להיות לא פחות בוגדניים מבחורות בתור ידידים. היה לי ידיד (שהוא למעשה המקרה הבודד....) שמאוד הערכתי ועימו חלקתי הרבה סודות, שבגד באמון שלי.
הוא יהיה נושא הקטע הבא שעליו אכתוב, בימים הקרובים.
אבל החברות הן באמת מי שחסר לי ביותר. כי אין, אין כמו יציאה עם חברות טובות. שיחות נפש שלא נגמרות. שיחות טלפון יומיומיות בנושאים שוליים שהם בעצם ברומו של עולם עבורנו. בקיצור, הבחורות בחיי הן שחסרות לי ביותר.
אז הקטע הבא בבלוג שלי יהיה על הידיד הבוגדני, כמו שכבר הזכרתי. בגלל שמדובר בקטע כאוב מעברי הלא רחוק, אני צריכה קצת זמן לשבת ולנסח את הפרק הקצר הזה מחיי באופן שיסביר למה בדיוק הסיפור הזה הכאיב וגילה לי את פרצופו האמיתי של מי שחשבתי שהוא ידיד אמת שלי.
להתראות להפעם.
שירי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שירי ג.
