ישראלית בעיר זרה
האביב כבר כאן!!! |
 כינוי:
שירי ג. מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
יום השואה תשס"ו
יום השואה הוא אחד הימים האלו בשנה שבהם תחושת ה"מה לעזאזל אנחנו עושים כאן" היא מאוד חזקה. חגים שאנחנו "מפספסים" כמו פסח או פורים זה בהחלט לא נורא. אבל יום כזה שיש בו משמעות היסטורית ולאומית כה גדולה ועובר כאן כמו כל עוד יום אחד בשנה, זה באמת די צורם.
הרי בישראל היום זה לא יכול לעבור מבלי שתשמע לפחות חמישה שירים עצובים ברצף ברדיו או תיתקל באיזה סרט על המלחמה הנוראה ההיא בטלויזיה.
אבל אנחנו כאן, רחוקים מכל זה. אנחנו שקועים עד צוואר בהוויה הקנדית הזו שבה החגים השמחים באמת הם חג המולד כמובן, וולנטיינז דיי, איסטר (על כל ארנביו וביציו) ועוד כל מיני חגים מטופשים למיניהם, והיום העצוב היחידי בשנה הוא יום הזכרון הקנדי, שבו באמת יש תחושת יום שואה שכזו. כל מיני זקנים עטורי מדליות מספרים חוויות מימי מלחמה"ע השניה בערוצי הרדיו והטלויזיה השונים, ובעיתונים הגדולים של קנדה מתפרסמים סיפורים שונים על הזמן הנורא ההוא. וכמובן יש את הצפירה (שמשום מה, מצליחה תמיד להפתיע אותי מחדש, כי חשבתי לתומי כל השנים שמדובר בהמצאה ישראלית...)
מעין יום שואה קנדי.
הזכרונות המעטים שאבי חלק איתי על ימי המלחמה והסיפורים השונים שהצלחתי ללקט מאמא וסבים על הזמן הנורא ההוא, הם אתי לתמיד. בהם אני מנסה להזכר ביום השואה.
אני כאן, בקנדה, ליבי איתכם שם בישראל.
יום שואה עצוב לכולנו.
| |
אמא
הביקור של אמי עבר בשלום. האמת, שמחתי שהיא מגיעה (וגם לא ממש האמנתי שאחרי כל כך הרבה זמן שאני כאן היא באמת סופסוף תגיע), אבל גם חששתי מהביקור הזה. כבר כל כך התרגלתי ללבד הזה של ימי השבוע והביחד של סופי שבוע עד כדי כך שכל סטייה מהשיגרה הזו נראית לי קצת מאיימת. אחרי הכל, למרות מעלותיה הרבים של הדירה "שלי", יש לה גם חיסרון גדול. היא קטנטונת. כשאני כאן בגפי או עם בן זוגי, זה בסדר. אבל אדם נוסף בדירה בהחלט מפר את האיזון ומקטין את מרחב התזוזה.
בכל מקרה, היה נחמד מאוד. לאמי היקרה זה היה הביקור הראשון ביבשת הזו. עד לגיחה לחו"ל הזו, היא יצאה רק פעם אחת מארצנו הזעירה וזה היה לביקור קרובים באירופה.
היא הגיעה לדירתי סחוטה לחלוטין לאחר טיסה ממושכת+עיכוב בדרך, אך עדיין מצאה את הכח לחבק ולחייך וגם לשמוח בי. שמחתי לראותה, וגם להיות איתה, לבקר בכל המקומות המוכרים לי כאן ושוב לראות את הכל דרך עיני התייר (אני כבר מרגישה כאן כמעט מקומית לגמרי). סופסוף יכולנו לדבר המון (בשיחות היומיות שלנו, ושלא יהיה ספק, אנחנו משוחחות דרך המחשב כמעט כל יום) על הכל. ולמרות שפה ושם גם היו ימים לא נחמדים, בסך הכל נהניתי להיות איתה. וכשהיא עזבה, בכיתי בפרידה כמו ילדה קטנה. פשוט לא האמנתי על עצמי.הצלחתי לעצור את הדמעות עד שהבחנתי שהיא בוכה. אמא שלי, שבכל חיי ראיתי אותה בוכה רק פעמיים בערך, אמא שלי התייפחה על כתפי. ואז הדמעות התחילו לזרום.
יצאתי לפארק להליכה קצרה, לצאת מהדכדוך הזה שתקף אותי. אבל לא הצלחתי להפסיק לבכות. ישבתי על הספסל בפארק, סמוך לארגז החול שבו שיחקה קבוצת ילדים. ישבתי שם וניסיתי להירגע ללא הצלחה. שתי ילדות בערך בנות חמש הצביעו עלי התלחשו וצחקקו. כן, אני משערת שזה די מצחיק לראות אשה (בעיניהן אני בטח קשישה של ממש...) בוכה כמו ילדה קטנה.
ואז, כשישבתי שם על הספסל, דומעת ללא הפסקה, אז הבנתי שבעצם יותר מכל הגעגועים למדינה או לחברים או אפילו לשפה שלי, יותר מהכל, אני כל כך מתגעגעת להורים שלי. יש לי רגשות אשמה של ממש. השנים חולפות, הם מזדקנים ואני מתבגרת, ואנחנו כל כך רחוקים....
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
