ישראלית בעיר זרה
האביב כבר כאן!!! |
 כינוי:
שירי ג. מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 7/2004
עיר קטנה-עיר גדולה
חזרתי לפני מספר ימים, מחופשה של שבוע וקצת עם בן זוגי, בעיר הקטנה שאותה עזבתי לפני שנה (והוא נותר בה בגפו). עכשיו הוא כאן אתי, עד לסופו של סופשבוע הארוך שלפנינו (בקנדה יש סופשבוע ארוך בערך פעם בחודש וזה אומר סופשבוע שמתחיל בשישי, אחרי העבודה וממשיך עד לשלישי בבוקר!!! כבר אמרתי שאין כמו קנדה?!).
אמנם אני הייתי זו שהציעה שנבלה שבוע אחד בעיירה הפצפונת, ושבוע אחד בטורונטו (בן זוגי גיחך ואמר שלרוב אנשים מהעיר הזו נוסעים לטורונטו בכדי לבלות את החופשה, אבל הוא לא חושב שאנשים מטורונטו ישקלו את העירה הזו כיעד נופש פוטנציאלי), אבל למעשה לא ממש התלהבתי מלחזור לשם. זו עיר זעירה ממש יחסית לטורונטו שאליה כבר הספקתי להתרגל במהלך השנה האחרונה. העיר הזו הופכת די רדומה אחרי רדת החשכה. יש שם בית קולנוע אחד (שבתוכו כשישה בתי קולנוע מודרניים קטנים), פאבים ספורים וכמה מסעדות. רוב בתי העסק שם נסגרים בערך בשש בערב (חלקם אף בחמש). לבן זוגי יש טלויזיה פיצית, שחור לבן. אין כבלים. בקיצור אין הרבה מה לעשות שם. בשנה שגרנו שם לא התחברנו עם אף אחד במיוחד. יש שם זוג ישראלים אחד שלהם שלושה ילדים (ולמעשה הם הישראלים היחידים שם מלבד בן זוגי) והם עסוקים באופן תמידי (או שזה סתם היה תרוץ שלהם להתחמק מאיתנו) כך שלא יצא לנו לפתח עמם קשרי חברות. זו עיר כזו שרוב האנשים בה מקושרים אחד לשני בקשרי חברות ארוכי שנים או בקשרי משפחה. אם הגעת לשם כזר-תישאר זר, במיוחד אם אתה לא קנדי מקורי.
אך למרות הסתייגותי, די נהניתי. כבר שכחתי כמה שקט יכול להיות נחמד, ולמעשה כל כך התרגלתי להמולת העיר הסואנת ששכחתי שבכלל קיימת שלווה שקטה במקומות אחרים.. כל כך שקטה היא העיר הזו, פשוט מדהים. הרחובות ברובם קטנים, ויש מספר זעום של בנינים בכל העיר הזו. רובה מאוכלסת בבתים נמוכי קומה. בן זוגי מתגורר באזור הישן של העיר, בבית כבן מאה שנים. הבתים באזור שלו הם כל כך ישנים שרובם עשויים בטון (ולא עץ כמו כל הבתים והבנינים החדשים באונטריו). הם מיוחדים. כל אחד וסגנון הבניה המיוחד לו. התנועה באזור הזה (ובעצם ברוב העיר) היא די דלילה. סופסוף אפילו זכיתי לכמה ימים של נהיגה רגועה. בערבים יצאתי החוצה לשבת על מדרגות הבית, להסתכל החוצה ולספוג את כל השלווה הזו, שלא קיימת בטורונטו. בעודי יושבת על המדרגות, משקיפה על הרחוב הריק מאדם (והשעה תשע בערב!!!), חשבתי על כך שבעצם העיר הזו היא כמו קיבוץ קנדי . אולי קצת יותר רועשת, חלקה עלוב יותר מכל הקיבוצים שזכיתי לבקר בהם, חלקה מהודר פי כמה מהקיבוץ האמיד ביותר בישראל, אבל השלווה שלה בהחלט קיבוציניקית שכזו. הרושם הכללי הוא שכולם מכירים את כולם, ושהזמן הוא בעל מימד אחר. להשלמת האשליה חסרים רק חדר האוכל המשותף (האם עדיין קיים בכלל?), בתי הילדים, ועוד כמה מוסדות קיבוץ טיפוסיים.
העיר עצמה ממוקמת באזור יפה מאוד. היא חצויה ע"י נחל בשם מויירה, וגשרים מעטים מחברים בין שני חלקיה. החלק הישן של העיר שונה מאוד מהחלק החדש, ולאחר שחוצים את הגשר המחבר ביניהן מרגישים בהחלט את האופי השונה. האזור החדש יותר הוא מודרני יותר (למרות שגם בו שולטת הבניה הנמוכה),ובהחלט יפה יותר מהחלק הישן.
בקרבת העיירה יש פארקים יפים, ועיירות קטנטנות חלקן חקלאיות. יום יום נסענו אחה"צ אל אזור אחר, לטייל, אל חופים סמוכים (יש שם גם חופים עם חול שנחשבים אטרקציה די ייחודית באונטריו...[: ). נסענו לכל כך הרבה אתרים נחמדים, כל עוד מזג האויר איפשר לנו. ואז כשהתחיל להיות שוב גשום, חזרנו לטורונטו.
חם כאן בטירוף, אבל משום מה השמש לא ממש זורחת. ולקינוח החופשה המשותפת שלנו: בן זוגי חלה כעת משהגענו לטורונטו (הלם חזרה לעיר הגדולה???!!!). הרושם שיש לי כרגע, הוא שנבלה את כל הזמן שנותר בבית (בציפיה שהחצי השני שלי יחלים), למרות שתכננו לנסוע גם כאן לכל מיני פארקים ומקומות אחרים, לנצל בהם את ימי השמש הבודדים שנותרו לנו כאן יחדיו עד לחורף הגדול. בעצם, זה לא משנה כל כך. העיקר שאנחנו ביחד לעוד קצת זמן.
תמונה של הבית בו התגוררתי עד לפני כשנה. הבית ברחוב הישן ישן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
