 כינוי:
שירי ג. מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 7/2004
עוברים דירה???!!!
אני עדיין זוכרת את הימים בילדותי הרחוקה שבהם חלמתי שגם משפחתי, כמו משפחות של חברות שלי, תעבור אי פעם דירה. בדמיוני יכולתי לראות את עצמי אורזת את כל צעצועי ושאר האוצרות שהספקתי לאגור ומניחה אותם בארגזים. מגלה כל מיני צעצועים ש"אבדו" לי ועוברת ביחד עם משפחתי לדירה יפה יותר, גדולה יותר, במקום אחר, בעיר אחרת, אולי אפילו במדינה אחרת. התחלה חדשה. זה הצטייר בעיני כחוויה נפלאה, מרגשת, מלאה בהבטחה לעתיד טוב יותר.
החלום הזה מעולם לא התגשם בשנים ההם. משפחתי המשיכה לגור באותה הדירה שבה גרתי מאז נולדתי. ולמעשה,עד היום הורי מתגוררים שם, באותה העיר ובאותה הדירה.
אילו ידעתי אז בימים הרחוקים ההם שיבוא יום ואני אמאס במעברים מדירה לדירה, ומעיר לעיר, בארץ רחוקה, אולי הייתי רואה את כל הנושא הזה באור קצת פחות רומנטי. אבל לקח לי די הרבה שנים להבין עד כמה מאוס הוא מעבר שכזה כשהוא הופך למשהו קבוע. המעבר הראשון, הדרמטי ביותר, היה לפני יותר משלוש שנים, כשעזבנו את ישראל. זה אמנם היה מסעיר אבל גם טראומטי.הרגשתי אמנם נחמד, והתרגשתי וגם התלהבתי מהמדינה החדשה, שהכל בה כה שונה ואף טוב יותר ממה שלמדתי להכיר בישראל, אבל מצד שני, כל כך התגעגעתי. אני זוכרת שבמשך חצי השנה הראשונה חלמתי בכל לילה שאני נמצאת בישראל שוב. אחרי הביקור הראשון בישראל החלומות האלו התמעטו מאוד.
אחרי חצי שנה של מגורים באוטווה, אחרי שכבר התמקמנו והתחלנו להרגיש שם קצת בבית, נאלצנו לעבור לעיר אחרת. המעבר הזה היה מעיר גדולה ונחמדה לעיר קטנה, כמעט עיירה. די עלובה, מאוד שונה מאוטווה. ארזנו שוב את כל חפצינו, שכרנו שירותיה של חברת הובלות מקומית, ועברנו לעיר הקטנה. לקח לי כשבוע לארגן את הדברים בדירה החדשה. שוב מקום חדש, שוב התמקמות.
ואז, שנה אחרי המעבר, אחרי שכבר שוב התמקמתי והתרגלתי,נאלצנו בן זוגי ואני להתפצל. הוא נשאר בעיר הקטנה, ואני עברתי לעיר הגדולה אל טורונטו. הגעתי לכאן בתחילת ספטמבר 2003. אני במכונית הפורד והוא הגיע בU-HAUL שבו היו ארוזים כל חפצי וחלק גדול מחפצינו המשותפים (השארתי את אהובי בדירה די ריקה) . הפעם כבר הייתי מיומנת יותר בפריקת כל הארגזים, וגם היה מי שסייע לי. לקח לי פחות זמן להתארגן אבל קצת יותר זמן להבין איך להגיע לכל מיני מקומות בעיר הגדולה ושוב להתרגל לנהיגה בעיר שוקקת חיים (אחרי שכבר התרגלתי לנסיעות קצרות ביותר בעיר הקטנה, שהתנועה בכבישים בה היא מינימלית, שבה הכל כל כך קרוב ולא מצריך נסיעות של ממש).
הדירה הזו, זו שאני גרה בה כעת, היא לדעתי המוצלחת ביותר מכל הדירות שזכיתי לגור בהן (כולל הדירות בישראל). בניין מדהים, דירה קטנטונת אך משופצת ויפה, מיקום קרוב לתחבורה ציבורית ולפארק מקסים. כמובן שלכל דבר יש מחיר. שכ"הד של הדירה המקסימה הזו הוא גבוה יחסית. והמיקום הנפלא לא ממש קרוב למקום שאליו אני צריכה להגיע בכל בוקר. ובחורף, (כמו שהזכרתי בפוסט החורפי המושלג שלי), הנהיגה בדרכים המושלגות שנואה עלי ביותר. ובכדי להגיע ליעד שלי בבוקר עלי לנהוג בערך כ12 דקות כשהכבישים לא ממש עמוסים, וקצת יותר (או הרבה יותר-בימים חורפיים קשים במיוחד) כשיש תנועה ערה בכבישים. החוזה על הדירה הנוכחית עומד להסתיים בעוד כחודשיים ואני צריכה להחליט האם להשאר כאן או לא, משום שהחוזה מחייב אותי להודיע לבעל הבית חודשיים מראש על עזיבה. וקשה לי לחשוב על לעזוב את הדירה. אני כל כך אוהבת אותה, וכל כך שונאת את המחשבה על אריזה ופריקת ארגזים מחדש. אני בלבטים מה לעשות. בינתיים עמדה על הכוונת דירת מרתף שמצא עבורי מתווך. דירה נחמדה, באזור שקט, מרחק קצר ממקום היעד היומי שלי. אבל המחשבה על לישון לבדי בדירת מרתף מדי לילה העבירה בי מחשבות די מפחידות. לאחר לבטים רבים (ושני ביקורים בדירה) הודעתי לבעל הבית שזו לא הדירה בשבילי. אבל אני יודעת שבקרוב אצטרך למצוא דירה חלופית ושוב לעבור את התהליך הזה של מעבר לשכונה אחרת (לפחות הפעם לא מדובר במעבר לעיר אחרת, וגם זה בגדר שיפור). אני יודעת את זה אך בינתיים דוחה את הקץ עד כמה שניתן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
