היום היה יום העצמאות הישראלי, ובכלל אבל בכלל לא הרגשתי אוירת חג. כלום. כמובן שחלק גדול מזה הוא באשמתי. יכולתי לנסוע לבית הקהילה היהודית ולהצטרף לחגיגה שהתקיימה שם, אבל האמת שלא היה לי שום חשק לכך.
חגיגות יום העצמאות בצפון אמריקה הן די עלובות. לפני כשנתיים כשאני ובן זוגי התגוררנו בבירה, נסענו לבית הקהילה היהודית, בהמלצת חברה שלי מאותה התקופה. בחורה ישראלית לשעבר שעבדה שם. המסיבה היתה איך לומר במילים עדינות, די עלובה.
ראשית כל הטקס נפתח בהמנון ה.... קנדי. זה היה ממש לא לעניין. וכל הטקס לאחר מכן היה
מ ש ע מ ם. נאומים משביתי שמחה (האמת שאחרי הנאום השני כבר עזבנו, כמה אפשר לעמוד ולסבול).
ובאותה השנה, לאחר הטקס, הרגשתי געגועים עמוקים עוד יותר לישראל הרחוקה. נזכרתי בכל הטקסים המרגשים שהשתתפתי בהם החל מימי ילדותי ועד לימי אחרי השחרור. שלא לדבר על כל המפגשים החברתיים, תחושת הביחד, והגאווה הלאומית. חשבתי לעצמי שהישראלים שגרים בקנדה הם די פתאטיים אם הם חושבים שככה צריך לחגוג את היום הזה. ואז כבר הבנתי שאין טעם לשוב לעוד טקסים כאלו בימי עצמאות כי זה ממש לא זה.
מילדותי זכורות לי כל בימות הבידור במרכזי הערים. ההופעות של הזמרים והאמנים הפופולאריים. זכורים לי הרבה פיקניקים ומנגלים. ומימ השירות הצבאי ואחריו אני בעיקר זוכרת בילויים עם חברות וידידים. ואולי, כשאני חושבת על זה קצת יותר, אולי הכל לובש צבעים ורודים רק עם הזמן. מאחר ולצערי לא חגגתי את יום העצמאות בשלוש השנים האחרונות במולדת, אני לא בטוחה שאכן מה שזכור לי הוא מה שבאמת קורה היום.
אולי בעצם יום העצמאות הוא לא כזה מיוחד בישראל. אני לא בטוחה בזה.
מה שאני כן יודעת בודאות זה שזה די עצוב להיות כאן כשאתם שם בישראל חוגגים. תחושת הזרות הזו הופכת להרבה יותר מעיקה בימי החג האלו. תחושת החוסר שייכות היא חזקה מתמיד. אמנם ישראל היא לא המקום האידיאלי לחיות בו, אבל היא המקום היחיד שאליו אני שייכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שירי ג.