ישראלית בעיר זרה
האביב כבר כאן!!! |
 כינוי:
שירי ג. מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2006
ראיון עבודה קבוצתי, ואני
כל אחד מאיתנו מכיר את עצמו. מודע לחולשותיו (גם אם לא שש להודות בהם בפני אחרים) ולנקודות החזקות באופיו. אנחנו מנסים לא להכניס עצמנו למצבים שבהם החולשות יבלטו ואף יגרמו לנו נזק (תדמיתי, או אחר).
אני מודעת לכך שבין חולשותי נמנית גם העובדה שאני לא ממש טובה בלעמוד בפני אנשים ולדבר, להרצות. חוסר ביטחון עצמי, או מה שלא תקראו לזה. אני טובה בהרבה יותר באחד על אחד. ברגע שמופנה אלי הזרקור, וחושך באולם, אני איך לומר, ממש לא במיטבי.
עם השנים, ניסיתי להשתנות, ובמסגרת נסיונות איתגור הביישנות שלי, עבדתי כמורה לאנגלית ב"קידום", בפרויקט שנקרא 30 פלוס. שםהעברתי שיעורי אנגלית לקבוצה של כעשרים אנשים בגילאי שלושים (חלקם פלוס פלוס פלוס), כשאני עצמי הייתי בת 25. מבחינתי היה מדובר באתגר רציני, ואני חושבת שעמדתי בו די בכבוד. למרות פיק הבירכיים הראשוני (ואחד משני לפני כל שיעור ושיעור). אך מדובר היה בפרויקט חד פעמי (מצידי).
תמיד שזה לא הייעוד שלי.
עכשיו, דמיינו לעצמכם מצב שבו אתם בראיון עבודה. אך שלא כמצופה, אתם מתראיינים ע"י 11 אנשים במקום אדם אחד, והשפה, לא שפת אימכם. מה אז? מה לגבי הביישנים שביננו? אה?
ובכן, זה היה המצב שבו מצאתי עצמי לפני מספר שבועות. ישבתי בחדר ובו תשעה אנשים (שניים מתוכם היו "המעסיקים העתידיים" והאחרים כולם מועמדים לאותה משרה). כולם זרים, כולם קנדים דוברי אנגלית רהוטה. ורק אני המהגרת היחידה עם מבטא ישראלי....
האמת? ממש לא הרגשתי נבוכה. אולי השנים עושות עמי חסד ואני הופכת לפחות ביישנית. אולי עצם העובדה שלא הייתי לחוצה להתקבל לעבודה. בכל מקרה, ניסיתי לעשות רושם טוב, כמו כולם, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה לספק את הסחורה. למרות שאני גרה כאן כבר חמש וחצי שנים, אני לא מצליחה להפוך לקנדית נבובה ובעלת גינוני נימוס. לכן הרגשתי קצת לא שייכת. מה עוד, שכהתבקשנו, כל אחד בתורו, להמליץ על ספר או סרט שאהבנו, הרגשתי ממש OFF. הם דיברו על ספרים כמו "הארי פוטר" (שלא קראתי ולו אחד מסדרת ספרי הרפתקאותיו), וספרי מדע בדיוני שאני אישית די שונאת. אני בחרתי בחירה מאוד לא פופולארית. המלצתי על הספר של פרימו לוי "הזהו אדם?", דיברתי על הסופר ניצול השואה, ועל הקשר שלי כיהודיה לנושא. ובאותו הרגע חשבתי לעצמי: וואלה, כנראה שלא אעבוד כאן. גם ישראלית גם יהודיה גאה, לא בדיוק הכישורים הדרושים למשרה כאן.
להפתעתי הרבה, התקשרו אלי מהמקום אחרי מספר ימים והודיעו לי שהתקבלתי לעבודה. היתכן שאני מצליחה סופסוף לעשות את זה? לדבר בפני קבוצת אנשים זרים ולהצליח "למכור את עצמי"? אולי הגיל עושה את שלו...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
