מכירה את זה שכל העולם שלך מתפרק? ואת ההרגשה שאין אף אחד בעולם שאכפת לו מאיך שאת מרגישה?
שאף אחד לא עומד במקומך רגע וחושב איך זה להיות את.
שאין לך אף אחד בעולם שאת יכולה להשען עליו. שאסור לאמין לאף אחד.לעולם.
שהחיים הם רק שקר של זמן.
והדברים לא מבאים על מקומם בשלום-הם רק מפרקים לך בידים.
ואת כל הזמן עצובה.ואת לא מבינה-למה זה קורה לך? למה? את בטוחה שכבר עברת את כל הדברים הכי קשים ,התגברת נלחמת ואת בטוחה שלא יכול להיות כואב וקשה יותר...והנה החיים שוב נותנים לך מכה.קשה יציבה. מפילים עליך אוסף של צרות.של חדשות.אחת אחרי השניה מכה אחרי מכה.סטירה ואחריה אגרוף.
ואת לבד.
אף אחד לא יודע,אף אחד לא שומע...
הם יודעים כבר מספיק,והם לא יבינו. הם בחיים לא יבינו איך זה להיות את.מזה החיים שלך.מזו המציאות שלך.ואיך זה שהמציאות המפורקת שלך מתפרקת עוד יותר.לפרורים.
השנאה הזאת לעצמך בגלל הרחמים העצמיים.
העובדה שאת לא יכולה להתאבל בשקט-כי את פשוט לא יכולה לעקל בכלל מה שאמרו לך..
את מבינה-אבל לא מבינה.
ואת נושאת שתי נשמות על הכתפיים,נשמות קטנות של ילדים קטנים-שעושים יום יום בדיוק אותו הדבר-מדחיקים.
והם באים איתך ואתם תהיו לבד,רחוקים. אתם תהיו לבד ביחד.
אף אחד בעולם לא יכול להבין,לא יכול להיות שם,אפילו לא אני. זו לא אני.זו לא אני. זה לא קורה,זה לא יקרה,אלוהים ,אלוהים! למה!!!
דמעות של חולשה,של פחד,של הרגע.ההלם.
הדחקה ואז שקט.
השקר של החיים שלי.
סעמק
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מנקת המקטרות
