עם עלות השחר לאונרד יצא מהחדר שלו ולקח את זר הפרחים הסגולים שהיו מונחים על השולחן .
בתיק שנשא על גבו היו רק הדברים הבסיסים ביותר לדרך- מעט מים ,חצי כיכר לחם,דף ועט.
ללאונרד יש מטרה והוא יעשה הכל כדי להגיע אליה.
לאונרד עולה על ווינטר ,הסוס שלו,הדרך ארוכה ומסוכנת אבל הוא לא פוחד-כי יש לו יעד.
לאונרד ו-ווינטר היו רק בתחילת דרכם שתקפה אותם סופת חול ,הוא התקשה לראות ולנווט ,התקשה לרכב על ווינטר והתקשה לנשום. גם לווינטר היה קשה,אבל הוא לא ויתר-העקשנות של לאונרד חיזקה את ווינטר ולהפך.
כשהם הצליחו לצאת מן הסופה שמש כבר הייתה באמצע השמיים.לאונרד רשם בדף שהביא איתו כמה דברים והכניס אותו לתיק.
המים נגמרו ונשארה רק רבע כיכר לחם.ולאונרד משער שהם יגיעו ליעד רק בערב.
הם ממשיכים ללכת, ולפניהם הר.
לאונרד יורד מגבו של ווינטר ומלטף את ראשו...ווינטר מבין . לאונרד לוקח את זר הפרחים (שכבר נהפך בדרך לצרור ,הסופה העיפה חלק מהפרחים וחלק אכל ווינטר מרעב.) ביד ימין ,משחרר את העוקף והרסן של ווינטר וקושר אותם לגבו. הם עולים ביחד את ההר,השמש קופחת על ראשיהם.
אבל לאונרד לא מרגיש את החום של השמש את הזיעה נדבקת לגופו או את החרקים שעוקצים את רגליו. לאונרד מרגיש את הרוח בשיערו ,הוא שומע את הצליל של הרוח מלטפת את הצמחים של על ההר,וככל שהוא עולה גבוה יותר הרוח יותר חזקה ,יותר קרה, יותר נעימה, כאילו מברכת על הישגיו הרגליים. הוא נעצר ,הוציא את הדף כתב מספר דברים,והמשיך ללכת.
כשהגיעו לפסגה השעה הייתה בן ערביים והדרך לא נראתה ,במקומה כיסה את כל הפסגה ערפל סמיך.לאונרד ווינטר התקדמו לתוך הערפל ולהפתעתם הרבה גילו שהם נמצאים שבתוך יער.
לאונרד ידע שזה בכלל לא טוב,עוד מעט יהיה ערב ,והם ללא מים ואוכל.
הוא נעצר והקשיב-לשקט של היער ,לצלילי בעלי החיים ולפתע שמע צליל,שדמה לתקווה מהולה בשמחה.מפל מים.
בעיוורון כמעט מוחלט הוא רץ עם ווינטר לעבר הקול עד שלבסוף הגיע למעיין מים מתוקים וקרים.
ווינטר שתה בשקיקה מהמעיין ולאונרד נעצר הוציא דף וכתב במהירות מספר דברים על הניר.
ומיד כשסיים שתה גם הוא בשקיקה ומילא לעצמו ולווינטר מים.
זה היה כבר ערב,הם נחו ליד המעיין,לאונרד הסתכל על ווינטר המותש וכבר החליט להמשיך בדרך מחר בבוקר.לפתע קם בסערה וקפץ לתוך המים בקפואים,משפריץ על ווינטר הישן.
ווינטר קפץ המום והקיץ משנתו,ושוב הוא הבין את לאונרד.
לאונרד חצה את צרור הפרחים שנשארו לו לשנים ונתן חצי אחד לווינטר לאכול. הוא קשר את הצרור שנותר לו עם עלה ארוך,הוא שם את הרסן והאוכף על ווינטר,כתב מספר מילים בדף.
הוא דהר אל היעד שלו במהירות,בפחד בתקווה. הוא לא ידע איפה הוא אבל הוא ידע שיעד לא רחוק.
הוא יצא מיער לשמיים הפתוחים.
השמיים היו ריקים מעננים ועמוסים בכוכבים.שמיכה עבה ומנצנצת של כוכבים.
הכוכבים והירח האירו את הדרך,שהייתה ברורה יותר מתמיד.
לאונרד פתח את הרסן של ווינטר והוריד את העוקף שלו.ווינטר הבין. הם נפרדו במבטם זה מזה,ווינטר הסתובב והלך לדרכו.
וקרובה יותר מתמיד היא הייתה , עומדת מחייכת.
על הגשר בן שני העולמות-היא חיכתה ,כמו שהבטיחה.
הם עוצרים שם,הוא לא יכול להיכנס לעולם שלה,והיא לא יכולה להיכנס לשלו.
הם יודעים שמעכשיו,מהגשר הזה יתפתח עולם חדש-עולם שבו שניהם היו יכולים להיות ביחד ולתמיד.
היא לוקחת את ידו ודוחפת לתוכה משהו קטן ומחזירה לו אותה.הוא מסתכל על תוכן ידו ומגלה שם דף מקומט .הוא פותח אותו ומגלה שהוא מלא במשפטים קטועים.
הוא מושיט לה את הדף שלו-והיא מגלה אותו הדבר.
לנצח מה שנכתב שם הוא סוד ששמור לשניהם. מהסוד הזה יצמח העולם.
הם מתחבקים חזק רועדים,ספק מקור,ספק מהתרגשות. החום שבליבם מחמם את כל גופם.
הוא נתן לה את מה שהיה בתחילת היום זר ומבקש ממנה סליחה על זה שאיחר.
"אבל קבענו להיפגש רק מחר בבוקר" היא עונה לו,"הקדמת".
-"ולפספס את יום ההולדת שלך?" ענה לאונרד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מנקת המקטרות
