כי כל אחד,ועל מה שהוא משלם.

למרות שכל צעד שאני עושה אני טועה בו,

ולמרות הכל אני ממשיכה,אמנם לא חוזרת על טעויות אבל עדיין טעות אחרי טעות אחרי טעות..מעגל שלם שלא נסגר.

אני מודעת לעניין שזה לא זמן בשבילי להחליט החלטות אבל יש נושאים שפשוט אין לי ברירה.

אני כבר לא מאמינה בעצמי,לא מודעת לעצמי,לא איכפתית לעצמי ותאמת גם כבר לסביבה.

וזין על האנשים שנגדי שזה בעצם אומר גם על עצמי [?] כי איך שאני מתנהגת אני גם נגד עצמי.

הוא חסר לי כ"כ..הריח שלו,השיחות שלנו,הזמנים שהיו לנו..

ועל טעויות משלמים כמו שאומרים,כנראה זה כ"כ נכון,נכון עד שזה כואב,

והתמימות האילמת הזו שנמשכת כבר הרבה יותר מרגע...הרבה יותר מכמה חודשים..אולי כבר תקופות שלמות.

מה שאני כן מתפלאת עדיין זה שאני ממשיכה לרחם על עצמי,ממשיכה ללכת לישון בוכה,ממשיכה להשמין.

ממשיכה לשנוא את עצמי.

ללא הפסקה אני אומרת..יהיה טוב..מנסה לשכנע את עצמי,מנסה לשקר לעצמי כמו שאני רגילה.

לא מסוגלת לסבול את עצמי יותר,לשמוע את עצמי,לראות את עצמי.