כי כל אחד,ועל מה שהוא משלם.

הדמעות שיורדות ונותנות את תחושת הסוף.

הצעדים האחרונים שמזכירים לך שלשם לא תחזור עוד.

האמירות והאיחולים שמראים עד כמה אתה כבר לא חלק מ..

ההרגשה של חוסר הרצון לעזוב,רק כדי לדעת ולרצות שהשגרה תימשך,

הבעות הפנים שלא נותנות לדמעות לפרוץ בגלים..השתיקה שסותמת את ההתפרצות.

סיימתי,ואולי באיזשהו מקום שמח לי וטוב לי כי עומדת בפניי דרך חדשה,כי אני כבר נחשבת מהגדולים..

אבל רע ועצוב,כי השגרה ההיא נשברה

והמסדרונות המוכרים כבר לא יהוו חלק מחיי היום יום שלי,והמורים המעצבנים המכשילים והשמנים כבר לא ילמדו אותי ולא יאמרו לי מה לעשות.ואני אצטרך לבנות את עצמי מחדש,לפחות בפניי המורים החדשים.

והדרמטיות והיחס של הקטנים יעבור לקטנים באמת.

אבל עדיין עצוב לי ורע לי וקשה לי ואני כ"כ מתלוננת.

נמאס לי,לשנוא להתלונן ולבכות.