כמו סכין,סכין שנכנסה עמוק וחדרה אל העצבים,אל כל הרגשות כל החלקים האפשריים..
מרגישה אותה יוצאת ונכנסת עד לשבירה,עד להתפרקות האין סופית הזו,והמשקפיים הגדולות מסתירות את הדמעות שלא מפסיקות לזלוג,השחור והאפרוריות שהן משקפות.
הוא מביט ואני רואה,אבל מתעלמת.
אני לא רוצה אותו ואף פעם לא רציתי..אני לא מסוגלת לדבר איתו יותר ולראות אותו בכלל קשה,ובכלל לא בגלל שאני אוהבת אותו,או מקווה ליחסים אחרים חוץ מענייני בית הספר,אבל שדיברתי איתו הרגשתי הכי בסדר לחשוף הכל,סמכתי עליו ולא הרגשתי משהו לא בסדר או לא נכון..מה שעם היועצת לא יכולתי בכלל.
הוא גרם לי לרצות לדבר,להפנים,לראות את המציאות כמו שהיא,והצורה שהדבר הזה אני בכלל לא יודעת איך לקרוא לזה..נגמר רק הראתה לי כמה אסור לי להחשף לאנשים,להראות רגשות ולדבר לאנשים כמו שאני,כמו שאני רוצה להיות.
עכשיו אני רק רוצה להראות לו שאני אצליח במה שאני רוצה,ואני יודעת מה אני רוצה,במיוחד עכשיו.
נמאס לי להיות רק דיבורים.אני לא כזו.וגם אם כן..אני לא אשאר כזו.
סיימתי אתמול את הקורס הזה,מיצוי כישורים אישיים,והיה דווקא נחמד לסיים סוף סוף משהו,לגמור משהו עד הסוף ולא רק להבטיח הבטחות.כמו עם הספורט.זין.
עשינו מין מעגל כזה שכל אחד כותב לכולם במחברת מה שהוא רוצה,מאחל לו,רוצה סתם לומר...
כתבו לי ולא בן אדם אחד "את מקסימה ומצחיקה,אחת התכונות הבולטות שראיתי אצלך היא שאת מאוד בטוחה בעצמך,יש לך המון ביטחון עצמי! [...]" חה.הצחקת אותי.עד כמה שאני משדרת לסביבה את מי שאני לא,אני לא כזו.אם היית קצת,מעט,טיפה מכירה אותי כמו שאני וטוב שלא..לא היית כותבת את זה..אפילו לא חושבת על זה..
זה גם אחד הדברים שהפסיכולוגית לא הבינה..איך ילדה שכ"כ פעילה בחברה,עם חבר,חברות,חברות מצומצמות שאפשר לדבר,ידידים,וכל המסביב,איך אני..דווקא אני נשלחתי לפסיכולוגית.מפגרים.כולם.
התחלתי להיות אנטיפטית ברמות מטורפות לאנשים,התחלתי לשנוא אנשים ולהיות ביקורתית כלפי כל אחד.
אני מתחילה להמאס על עצמי.
לאחרונה החלומות שלי מפחידים ושליליים כ"כ..חלמתי יום אחד שחתכו אותי מעצבים,משיחה שהתפשטה..חלמתי שטבעתי ותנפצה עליי סירה..וחלמתי שחבר שלי נפרד ממני...בכל החלומות האלו קמתי מזיעה ובוכה וכל זה ביומיים האחרונים.אפילו בתת מודע שלי אני מאחלת לעצמי רע.הא?
כמו שידעתי,לא עמדתי בהבטחות שלי לעצמי והספורט לא היה כל יום.אני כזו פאתטית שאפילו משהו כזה אני לא מצליחה לבצע.
מופע סיום מתקרב ותכף כבר פה..וככה גם המסיבת סיום.בשניהם אני מופיעה.ואני מרגישה כ"כ רע.כ"כ רע לעלות על במה ולהראות את עצמי.את כולי,אבל לשחק.כי אף אחד,אף אחד..כבר לא יודע מי אני באמת.
אף אחד.
*עריכה*
אני בשוק מעצמי בעיקר,אמנם הכמות לא הייתה רבה אך התחושה הייתה מספיקה כדי לעורר את הרגשות האלו.
והעניין הזה שלמרות שידעתי שאני הכי לא רוצה לחזור לנורמה הזו,חזרתי לעשות את זה..וכאבי הראש חזרו...והסחרחורות מידי פעם..
אבל רק בשביל ההרגשה הטובה.כן אה?
והשיער שוב נושר בכמויות...אבל אם לי כבר לא איכפת..אז למי כן יהיה?
וזה דיי מעודד אותי מה שכתבתן לי בתגובות..אבל אתן לא חלק מהחיים היום יומיים שלי עד כמה שחבל לי על כך..חוץ מהבלוג..אנחנו לא מתראות..לא לומדות יחד...גם פה כביכול לא מכירים אותי כמו שאני.רק את הצד הדכאוני והמטומטם.
נמאס לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
