הקונפורמיסט

בחודש האחרון ראיתי במרתון את כל העונות של "אבודים". היום ראיתי את הפרק האחרון. עוד לא החלטתי אם הסדרה גאונית או הזויה ואולי שילוב של שניהם. אין ספק אבל שהיא הצליחה לרתק אותי. תוך כדי המרתון החיים המשיכו בקצב שלהם. העבודה בוצעה, הילדים הגיעו, הילדים הלכו, יצאנו לחופש הגדול, לקחנו לקייטנות, האקסית התחרפנה, האקסית נרגעה, ושוב התחרפנה...

ורק הסופרת לא עשתה את מה שהיא צריכה לעשות. כלומר, לא בדיוק. היא עשתה הכל. כל מה שכאילו צריך. רק לא את הדבר האמיתי. הכי חשוב. את זה שבתחילת כל שבוע היא אומרת ומבטיחה "השבוע אני אטפל בזה. מבטיחה...".

בהתחלה לחצתי, אחר כך שיחררתי, ואז חזרתי להזכיר, והיום כבר לא יודע איך לנהוג. זה אמנם שלה, אבל קשור ומשפיע על כל כך הרבה אנשים. אנשים שאוהבים אותה. שהיא חשובה להם. והיא מתעלמת. מדחיקה. דוחה את ההסברים. את הבקשות. אפילו את התחינות. יוצרת סדר עדיפויות שלה. שמיוחד רק לה.

לפני שלושה שבועות התרחש משבר. בעקבותיו החלטתי לחזור ליסוד. לקבל אותה כמו שהיא. לזכור למה התאהבתי בה. בגלל שהיא מיוחדת. בגלל שהיא שונה. ואז גם החלטתי לשחרר. לסמוך עליה. זה החזיק מעמד עד עכשיו.

אבל משום מה אני מרגיש היום גם קצת אבוד. חושש. חרד. לא מצליח להבין את השקט הזה. כאילו היא לא באמת רוצה.

מחר אנחנו נוסעים לאילת. חופשה לבד. לנוח, לכתוב, להנות, לצבור כוחות. אני מקווה שאחרי שנחזור היא תקח את העניין ברצינות. תטפל בו בצורה יסודית. כמו שהיא יודעת כשהיא מחליטה לעשות. היא הבטיחה שנזדקן יחד. נעשה סקס גם בבית אבות. שתדחף את הכסא שלי כשלא אוכל ללכת יותר...

היא בטח תכעס על מה שכתבתי כאן. היא לא אוהבת שאני לא סומך עליה עד הסוף. לא מאמין. אבל לא אכפת לי, אני אוהב אותה והבטחות צריך לקיים.

היא אומרת לי שהפסקתי להאמין. שאני כבר לא בעולם שלה. לא מאמין בדרך, לא מאמין בעצמי, בקיצור לא מאמין...

קשה לה עם זה. עם חוסר האמונה שלי. שהדברים יסתדרו. שמספיק כח האמונה וחשיבה חיובית. שצריך לראות מעבר לדברים. מעבר לקשיים. ושבלעדי זה אני חוסם את היכולת לקבל. את היכולת שהטוב יגיע.

הרבה שיחות היו לנו על כך לאחרונה. אני מסכים שהתעייפתי מההמתנה, ובמידה רבה, הספקות המכרסמים בי יצרו חור די גדול באמונה שהייתה פעם. לפעמים אני מביט בה ולא מצליח להבין מה מניע אותה וכיצד היא מקבלת בשלווה כל דבר.

השנה האחרונה הייתה לנו קשה. אירוע רדף אירוע. המטלות שלקחנו על עצמנו היו רבות. אולי רבות מדי. הלחץ הכלכלי גבר מאוד. העסק בחו"ל נסגר. גם לסגור אותו עלה די הרבה כסף. המכבסה גזלה מאיתנו המון מאמצים אנרגיה וכסף. גם היא נמכרה בסופו של יום. ברקע קשיים של אנשים קרובים, מחלות, פרידות ומה לא.

"זוכר את הבית ממול" היא אומרת, ומתכוונת לבית שמצאנו כשהיא רק חזרה מחו"ל, "ואיך תסביר שבדיוק כשהיינו צריכים כסף הגיע קונה לבניין?" המשיכה ושאלה. "תחשוב על המשטרה בסיבוב שהופיעה אחרי שאמרת משטרה". זה נכון, הרבה דברים התרחשו בתיזמון שקשה לפטור אותו רק בצירוף מקרים. אבל יחד איתם יש ימים שאני לא יודע איך הם יסתיימו ומה יתרחש ביום שלמחרת. 

כבר שבועיים היא צריכה לקבל החלטה בקשר לעצמה. "איך את יכולה להישאר אדישה?" אני מקשה אתמול בלילה, כשישבנו לרגע בשקט, בחצר, מרגישים את הרוח הלילית מלטפת. "אני לא אדישה. אני פועלת. רק בדרך שלי" ענתה בדרכה השלווה, שלאחרונה מצליחה לייצר אצלי יותר חרדה מרוגע.

"במה אתה מאמין?" הוא שאל אותי אתמול בדרך לאימון הכדורגל שלו. "אנחנו לא עושים קבלת שבת, אתה לא צם ביום כיפור, אז במה אתה מאמין?" חזר ושאל.

עוד ארבעה חודשים יש לגדול שלי בר מצווה. אחרי החגים הוא כבר צריך להתחיל ללמוד לקראת העלייה לתורה. אני בגילו למדתי עם סבא שלי ז"ל שהיה רב. הוא הקליט את עצמו ואני שמעתי אותו בטייפ קסטות וחזרתי על הניגון. כעת אני צריך לדבר עם אמא שלו כדי לתאם איתה את כל העניין. באיזה בית כנסת, מי ילמד ובכלל. אירוע אני מקווה שלא נעשה. דיברתי איתו הוא מעדיף שנעשה טיול כדורגל או משהו בסגנון. אבל אני תלוי בעניין הזה גם באקסית. אין לי כל כוונה להתווכח בעניין הזה על כלום, אלא לנסות לזרום עם כולם כדי שיהיו כמה שפחות חיכוכים סביב האירוע. אני מקווה שאין לה תכניות גרנדיוזיות כי ממש לא בא לי.

נראה שעניין הבר מצווה גרם לחברים שלו לקבוצת הכדורגל להחליט השנה שהם צמים ולא נוסעים באופניים. הוא עדיין מתלבט עם העניין ושאל אותי מה אני חושב. אמרתי לו שאני לא מאמין בזה. ואז הוא שאל במה אני מאמין.

אני לא מאמין בטקסים וגם לא ממש בסמלים. ניסיתי להסביר לו שאמונה וטוב באים מבפנים. מהאמונה הפנימית בטוב. לא צריך להאמין באלוהים, או להיות דתי כדי לקיים מצוות חשובות. אם הדברים באים מתוכך אתה יכול לעשות חסד, לעזור לחלשים, לתרום לעניים להימנע מעבירות, ואין צורך באמונה דתית בשביל זה. בגלל זה אני לא מאמין גם שצום יום הכיפורים דרוש בשביל לכפר על חטאים ועבירות. צריך להימנע מביצועם כל השנה, ואם בטעות עשית מעשה אסור צריך לפעול כדי לתקן את המשגה.

"אבל אני אהבתי שעשינו קבלת שבת. כשהיית עם אמא היינו עושים" ניסה בכל זאת. "עשיתי את זה בגלל שהיא ביקשה וכיבדתי את האמונה שלה" השבתי וחשבתי בלב שזו תשובה לא כל כך טובה, כי אם כיבדתי את האמונה שלה, אז למה אני לא מכבד את שלו. מאידך, יש דברים שעושים כשחיים עם בן זוג, שאחר כך לא ממשיכים בהם, גם אם הילדים מבקשים. העובדה שהיא שומרת על מסורת לא מנעה ממנה לעשות דברים שלפי האמונה הם חמורים ביותר והעונש בגינם הוא נורא. זו בדיוק האמונה הסלקטיבית שאני סולד ממנה.

אני גם לא כופה את דעתי. "תאמין במה שאתה חושב. זה בסדר" השבתי לו. אבל חשוב לי שיבין את המהות של הדברים. לא באמת אכפת לי אם הוא יהיה איש טוב כי הוא מאמין באלוהים ובשכר ועונש או כי יבין שמה שנכון שצריך לעשות טוב ולא להרע, מתוך שכנוע פנימי. העיקר שיצמח ויהיה אדם חיובי. כמו שאני מכיר אותו אין אפשרות אחרת.

אז לכל מי שצם, אני מאחל צום קל. ושיום הכיפורים יעבור עלינו בשקט, וגמר חתימה טובה.