http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027heCopyright 2026 הקונפורמיסט. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12668432<div align="right" dir="rtl">איש אחד אמר לי לפני מספר שנים, תוך שהוא מעסה את גבי הדואב, שמגיל ארבעים מתחילים להרגיש את כל מכאובי הגוף. עד אז מתגברים על הכל, ומגיל ארבעים, כך לדבריו, צצים כל המכאובים. נזכרתי בזה השבוע, אחרי שכבר מספר שבועות אני לא מצליח להיפטר משרירים מכווצים בכל מיני חלקים של הגב והצוואר. לא עזר הדיקור של המרפאה האלטרנטיבית, וגם לא המסאג' של המעסה באילת ששעה ארוכה ניסתה לשחרר שריר מאובן שנראה היה שכלום לא ירפה אותו. היום הסתכלתי על דמותי במראה. ניבט ממנה גבר עייף למדי, לא מגולח עם זקן בן יומיים שזור כולו אניצים לבנים. לא יודע לומר אם היה זה הלילה הטרוף שבחלקו נאלצתי לעבור למיטת הקטנה או ההשכמה המוקדמת כדי לקחת את הגדול לעלייה לתורה של החבר, או שאולי זו תוצאה של החודשים האחרונים שכללו הצטברות גדולה מדי של מתחים, דאגות, ריצה ממושכת מדי אחרי הזנב של עצמי (כמו מרבית האנשים שהחליטו להרים את נס המחאה החברתית), ומחסור חמור ביותר בפעילות ספורטיבית מכל סוג. אמרתי לסופרת את שאני חש, והיא נזפה בי מיד. "אתה נראה מעולה, אני לא מרשה לך לדבר כך" אמרה כדרכה האוהבת והמפרגנת. אין כמו הסופרת לחיזוג האגו והב</div>Sun, 07 Aug 2011 00:25:00 +0200ron420@nana.co.il (הקונפורמיסט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12668432http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=263027&blog=12668432http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12643775<div align="right" dir="rtl">בחודש האחרון ראיתי במרתון את כל העונות של "אבודים". היום ראיתי את הפרק האחרון. עוד לא החלטתי אם הסדרה גאונית או הזויה ואולי שילוב של שניהם. אין ספק אבל שהיא הצליחה לרתק אותי. תוך כדי המרתון החיים המשיכו בקצב שלהם. העבודה בוצעה, הילדים הגיעו, הילדים הלכו, יצאנו לחופש הגדול, לקחנו לקייטנות, האקסית התחרפנה, האקסית נרגעה, ושוב התחרפנה... ורק הסופרת לא עשתה את מה שהיא צריכה לעשות. כלומר, לא בדיוק. היא עשתה הכל. כל מה שכאילו צריך. רק לא את הדבר האמיתי. הכי חשוב. את זה שבתחילת כל שבוע היא אומרת ומבטיחה "השבוע אני אטפל בזה. מבטיחה...". בהתחלה לחצתי, אחר כך שיחררתי, ואז חזרתי להזכיר, והיום כבר לא יודע איך לנהוג. זה אמנם שלה, אבל קשור ומשפיע על כל כך הרבה אנשים. אנשים שאוהבים אותה. שהיא חשובה להם. והיא מתעלמת. מדחיקה. דוחה את ההסברים. את הבקשות. אפילו את התחינות. יוצרת סדר עדיפויות שלה. שמיוחד רק לה. לפני שלושה שבועות התרחש משבר. בעקבותיו החלטתי לחזור ליסוד. לקבל אותה כמו שהיא. לזכור למה התאהבתי בה. בגלל שהיא מיוחדת. בגלל שהיא שונה. ואז גם החלטתי לשחרר. לסמוך עליה. זה החזיק מעמד עד עכש</div>Mon, 25 Jul 2011 23:24:00 +0200ron420@nana.co.il (הקונפורמיסט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12643775http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=263027&blog=12643775http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12538693<div align="right" dir="rtl">היא אומרת לי שהפסקתי להאמין. שאני כבר לא בעולם שלה. לא מאמין בדרך, לא מאמין בעצמי, בקיצור לא מאמין... קשה לה עם זה. עם חוסר האמונה שלי. שהדברים יסתדרו. שמספיק כח האמונה וחשיבה חיובית. שצריך לראות מעבר לדברים. מעבר לקשיים. ושבלעדי זה אני חוסם את היכולת לקבל. את היכולת שהטוב יגיע. הרבה שיחות היו לנו על כך לאחרונה. אני מסכים שהתעייפתי מההמתנה, ובמידה רבה, הספקות המכרסמים בי יצרו חור די גדול באמונה שהייתה פעם. לפעמים אני מביט בה ולא מצליח להבין מה מניע אותה וכיצד היא מקבלת בשלווה כל דבר. השנה האחרונה הייתה לנו קשה. אירוע רדף אירוע. המטלות שלקחנו על עצמנו היו רבות. אולי רבות מדי. הלחץ הכלכלי גבר מאוד. העסק בחו"ל נסגר. גם לסגור אותו עלה די הרבה כסף. המכבסה גזלה מאיתנו המון מאמצים אנרגיה וכסף. גם היא נמכרה בסופו של יום. ברקע קשיים של אנשים קרובים, מחלות, פרידות ומה לא. "זוכר את הבית ממול" היא אומרת, ומתכוונת לבית שמצאנו כשהיא רק חזרה מחו"ל, "ואיך תסביר שבדיוק כשהיינו צריכים כסף הגיע קונה לבניין?" המשיכה ושאלה. "תחשוב על המשטרה בסיבוב שהופיעה אחרי שאמרת משטרה". זה נכון, הרבה דב</div>Mon, 06 Jun 2011 11:11:00 +0200ron420@nana.co.il (הקונפורמיסט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12538693http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=263027&blog=12538693http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12259536<div align="right" dir="rtl">קראתי את הפוסט האחרון שכתבתי, וכאילו הייתה שם נבואה לעתיד להתרחש. אנחנו צריכים לפנות את הבית ששכרנו. המשכירים הודיעו על הקדמת שובם מחו"ל, ויש להם סעיף בחוזה שמאפשר להם להודיע על פינוי 3 חודשים מראש. אז כך באמצע שנת הלימודים מצאנו את עצמנו מחפשים בית חדש. וכנראה ששעת משבר מציפה את כל מה שנקבר כשאין זמן לדבר או להסכים. פתאום נחשפו הפערים במחשבה, הפערים בהסכמה, הפערים בציפיות או ברצונות. הסופרת רוצה לשמור על ההפרדה בין שלה לשלי. הם גדולים, זקוקים לפרטיות שלהם, רגילים לגדול בשניים, ולא בארבע או שש, קשה להם עם הרעש, יש פער גילאים. היא רוצה שירגישו בית, מפחדת לאבד אותם. חיה את ההרגשה שלה, כשהיא הייתה ילדה להורים גרושים. אני רוצה לחבר. קשה לי עם זה ששתי משפחות חיות באותו בית אבל בעצם נפרדות זו מזו. החיבור הוא רק של הסופרת ושלי. הילדים נפגשים לפעמים, אבל בגלל שזה לא קורה הרבה אז הם מקטרים זה על זה, כשמישהו נמצא בימים של האחר. הם לא מתרגלים לנוכחות של האחר. לא מקבלים אותה. קשה לי להמשיך בדרך הזו. לא מאמין בה. איך אפשר לחיות באותו בית עם אחרים כשמתעלמים מקיומם?</div>Sun, 09 Jan 2011 18:51:00 +0200ron420@nana.co.il (הקונפורמיסט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12259536http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=263027&blog=12259536http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12098332<div align="right" dir="rtl">כבר שנה מאז שעברנו לגור יחד. שנה ארוכה ניתן כנות אותה. וכשמסתכלים אחורה היא באמת הייתה ארוכה עם עליות ומורדות, עם סערות, בעיקר מכיוון הילדים, ועם הרבה כיוונונים והתאמות שאנחנו היינו צריכים לבצע. זה לא פשוט לשלב שתי משפחות ולנסות לנהל חיים משותפים. להתאים את כולם להרגלים חדשים. לתת לכולם תחושה שיש להם כאן בית. להתמודד עם הכעסים, הציפיות, הדרישות, האכזבות והרצונות. משימה מורכבת מאין כמוה. בסיומה של השנה נראה שההתמודדות הזו לא הסתיימה. ולפעמים נראה שהיא רק בתחילתה. עדיין צפים ועולים כעסים שונים מפעם לפעם. הילדים שלי עדיין מעדיפים ששלה לא יהיו כשהם נמצאים ולהיפך. תחילתו של ניסיון לשלב ביניהם נבלם באיבו, ואולי גם כי אנחנו לא ידענו אם זה הזמן ולא היינו נחושים בעניין הזה. עדיין לנו נשאר מעט מאוד זמן רק לעצמנו, אם בכלל. ובקרוב נצטרך לעזוב את הבית שאנחנו גרים בו ולמצוא בית חדש בקרבת מקום כי בעלי הבית הודיעו לנו שהם מתכוונים לחזור ולהתגורר בו במאי הקרוב. עם זאת נראה כי בכל זאת שנה עשתה משהו לכולם. ניכרים סימני יציבות בבית. אני מרגיש שכל אחד יודע שזה הבית שלו, וגם רואה שבסופו של דבר איךכולם</div>Wed, 13 Oct 2010 08:00:00 +0200ron420@nana.co.il (הקונפורמיסט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12098332http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=263027&blog=12098332http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12044912<div align="right" dir="rtl">"במה אתה מאמין?" הוא שאל אותי אתמול בדרך לאימון הכדורגל שלו. "אנחנו לא עושים קבלת שבת, אתה לא צם ביום כיפור, אז במה אתה מאמין?" חזר ושאל. עוד ארבעה חודשים יש לגדול שלי בר מצווה. אחרי החגים הוא כבר צריך להתחיל ללמוד לקראת העלייה לתורה. אני בגילו למדתי עם סבא שלי ז"ל שהיה רב. הוא הקליט את עצמו ואני שמעתי אותו בטייפ קסטות וחזרתי על הניגון. כעת אני צריך לדבר עם אמא שלו כדי לתאם איתה את כל העניין. באיזה בית כנסת, מי ילמד ובכלל. אירוע אני מקווה שלא נעשה. דיברתי איתו הוא מעדיף שנעשה טיול כדורגל או משהו בסגנון. אבל אני תלוי בעניין הזה גם באקסית. אין לי כל כוונה להתווכח בעניין הזה על כלום, אלא לנסות לזרום עם כולם כדי שיהיו כמה שפחות חיכוכים סביב האירוע. אני מקווה שאין לה תכניות גרנדיוזיות כי ממש לא בא לי. נראה שעניין הבר מצווה גרם לחברים שלו לקבוצת הכדורגל להחליט השנה שהם צמים ולא נוסעים באופניים. הוא עדיין מתלבט עם העניין ושאל אותי מה אני חושב. אמרתי לו שאני לא מאמין בזה. ואז הוא שאל במה אני מאמין. אני לא מאמין בטקסים וגם לא ממש בסמלים. ניסיתי להסביר לו שאמונה וטוב באים מבפנים. מהאמו</div>Fri, 17 Sep 2010 10:00:00 +0200ron420@nana.co.il (הקונפורמיסט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12044912http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=263027&blog=12044912http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12041258<div align="right" dir="rtl">באו לנו מוקדם החגים השנה. המשך ישיר לחופש הגדול שהפעם היה ארוך במיוחד. חופש ראשון שאנחנו יחד, באותו בית עם כל הילדים. התמרונים הזכירו את התמרונים של הצי האמריקאי באוקיינוס השקט. אלא שהפעם נוסף לזה מימד נוסף. באיזה תעתוע מוזר של גורל הפכנו, הסופרת ואני, לבעלים ומנהלים של מכבסה. כן מכבסה. לא ארשום את הפרטים כי הסופרת לא אוהבת שאני כותב על החיים שלה ועל כל מי שקשור אליה (ואני מכבד את זה), אבל אומר רק שמדובר בעסק משפחתי שבגלגול מוזר נאלצנו בתוך ימים ספורים לקחת אותו על עצמנו, להחליף את צוות העובדים, ולהתחיל לנהל אותו בעצמנו. אז היום אנחנו כבר יודעים מהיכן שוכרים מכונות ואילו מכונות קיימות בשוק, כבר נפגשנו עם איש אחד שרצה שנהיה איתו ברשת וסיפר לנו את כל תולדות הכביסה בישראל, בדקנו מחירים, השוונו, שינינו, יעלנו, דיברנו עם אנשים, חלקם נחמדים חלקם פחות, הדרכנו, הסברנו, העלנו רעיונות, פסלנו, העלנו חדשים, תמחרנו, ערכנו חישובים, בדקנו הוצאות,תכננו תכניות, והנה יש לנו מכבסה ועוד עיסוק שדורש מאיתנו לא מעט שעות ביממה ודאגה נוספת נוספה לסל הדאגות המלא שלנו בלאו הכי. מסתבר גם ששנה חדשה מביאה אית</div>Wed, 15 Sep 2010 07:20:00 +0200ron420@nana.co.il (הקונפורמיסט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=12041258http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=263027&blog=12041258http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=11993286<div align="right" dir="rtl">בחודשים האחרונים לא כתבתי הרבה. זאת אומרת לא כתבתי כאן הרבה, והאמת גם לא בפרוייקט הנוסף שחלקו כבר פורסם במקום אחר. כי בעבודה אני כותב כל יום די הרבה, אבל אני לא בטוח שזה נחשב. כי בעבודה זה לצרכים אחרים, וגם אם צריך "מוזה" לעיתים כדי שהכתיבה בעבודה תצא ברמה גבוהה, עדיין זו כתיבה מסוג אחר. אין בה הרבה רגש. לפעמים הוא נחבא בפינות כאלה ואחרות אבל ככלל היא כתיבה תכליתית, מקצועית, יש לה מטרה, צריך לשכנע את מי שקורא בצדקת הטענות שטענתי בשם מי שאני מייצג. למעשה זה הסיפור שלו, של הלקוח, לא שלי. אני רק יודע להביא את הדברים ולכתוב אותם בשפה הנכונה. כאן הכתיבה היא אחרת. כאן אני מביא את עצמי, את המחשבות, את הרגשות, ההתלבטויות. ובחודשים האחרונים משהו נעצר. לא היה בי עוד את הצורך הזה לכתוב כאן. ולא בגלל שלא התרחשו דברים בחיי. נראה שהחיים שלי כל כך דינמיים שההתרחשויות לא מפסיקות. ואם הייתי כותב על כל מה שמתרחש יכולתי למלא אינספור עמודים. אלא שמשהו פתאום פסק. וגם כאשר הייתי נכנס לישרא בשביל לקרואאחרים, ופותח את מסך העריכה אצלי, עדיין לא הייתה נכתבת אפילו לא המילה הראשונה. חשבתי על כך לאחרונה. ואפ</div>Sun, 22 Aug 2010 16:12:00 +0200ron420@nana.co.il (הקונפורמיסט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=11993286http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=263027&blog=11993286http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=11826126<div align="right" dir="rtl">תמיד האמנתי שיהיה לי כמה שאני צריך. תמיד עבדתי לפרנסתי. כשהייתי נער, בגיל צעיר מאוד, כבר מצאתי כל מיני פרנסות מזדמנות, בעיקר בחודשי הקיץ, כדי שאוכל לרכוש לי את מה שאני רוצה, מבלי להכביד על הורי. עסקתי בשלל עבודות: מכירה של מכנסי התעמלות מדלת לדלת, מכירה בחנות למכשירי כתיבה, נהג בוס למנהל מכירות ששללו לו את הרישיון, ועוד כהנה וכהנה. גם כשהשתחררתי מהצבא והתחלתי ללמוד באוניברסיטה עבדתי, משך כל הלימודים. שמירה, טיפול בקשישים, עבודות מזדמנות במעונות הסטודנטים. כך יכולתי להתגורר כל הלימודים בדירה שכורה ולהחזיק מכונית. עם היציאה מהחממה של האוניברסיטה והתחלת החיים האמיתיים, התחלתי גם לעבוד בעריכת דין. תמיד הרווחתי טוב. הייתי עצמאי מהיום הראשון. צברתי עוד ועוד לקוחות, ועם השנים הרחבתי את המשרד, משנה לשנה הרווחים צמחו. אלא שבשלב כלשהו נראה שמשהו נתקע. בחירת שותפים לא נכונה. החלטות שהתבררו כמוטעות. הזוגיות שהחלה לסבול מבעיות קשות. אז החל תהליך של התפרקות. נפרדתי מהשותפים. תחילה מהראשון ואחר כך מהשנייה. נפרדתי ממי שהייתה אשתי. שיניתי את הצוות בתוך המשרד. חלק מהלקוחות עזבו מבלי שאצטער על עזי</div>Thu, 03 Jun 2010 09:49:00 +0200ron420@nana.co.il (הקונפורמיסט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=11826126http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=263027&blog=11826126http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=11797961<div align="right" dir="rtl">הצעתי באופן רשמי. כבר כמעט שנתיים יחד, חיים כמו נשואים, אז הגיע הזמן להפוך את זה לרשמי. לא שאני באמת זקוק לזה, אבל משום מה נראה היה לי שהיא דווקא כן. אמרה כן. מאוד רוצה. ברור שלא נעבור שוב דרך הרבנות. אני חושב שאם הייתי יכול לא הייתי עובר שם גם בפעם הראשונה, אבל זה כנראה מסוג הדברים שאתה חייב ללמוד על בשרך לפני שתבין שלא היה לך מה לחפש שם מלכתחילה. אני יכול רק לקוות שהילדים שלי ובני הזוג שלהם יבינו שרב זה ממש לא נחוץ ואין שום סיבה להתחתן לפי מערכת כללים שהם לא חיים על פיה, לא מבינים אותה, ורק עלולה לסבך להם את החיים אם הם ירצו להיפרד. אפרופו רבנות, לפני שבוע הצלחנו לשים יד (בסיוע צוות חוקרים פרטיים) על סרבן גט שנמלט והסתתר שלוש שנים כי לא רצה לתת לאשתו גט. האדיוט נעלם ונמצא אי שם באיזו חווה בדרום. אחרי ארבעה ימי מעצר הוא הובא לבית הדין והמשיך לסרב לתת גט, אז הוא הוחזר לכלא עד שישנה את דעתו. בינתיים אשתו המסכנה עגונה כבר ארבע שנים, ושנותיה חולפות בלי יכולת ללדת ילדים נוספים על הילדה האחת שיש לה מהאידיוט. אחרי שהיא הסכימה, היא סיפרה להורים שלה, ולאחים שלה, שכולם אמרו לה "נו</div>Fri, 21 May 2010 06:48:00 +0200ron420@nana.co.il (הקונפורמיסט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=263027&blogcode=11797961http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=263027&blog=11797961