לפעמים צריך לתת לדברים לחלוף כדי שאפשר יהיה לשחרר את מה שבפנים ולכתוב עליהם. יום ההולדת הזה היה אחד היפים שהיו. לא בגלל הפקות מדהימות או חגיגות ראוותניות, אלא בגלל מה שקיבלתי. גם כאן הכוונה היא לא לדברים חומריים, אלא לדברים שבלב.
ביום שישי נסענו הסופרת ואני לבית מלון על חוף ימה של תל אביב. "הפתעה" מהורי. אמנם הגעתי לשם קצת "מרוט" כי האקסית דאגה בבוקר אותו יום לחבוט בי כדבעי (גם במובן המילולי של המילה), אבל כשנכנסנו לבית המלון, השארתי את הכל בחוץ.
לא אכתוב כאן את כל מה שהתרחש בפנים (מספיק קיבלתי בראש על הפוסט שתיאר את מעללינו בכביש המהיר באירופה), רק אכתוב שבערב, בטקס מרשים ובמחווה מדהימה הצליחה הסופרת לרגש אותי עד דמעות, ודי אם אומר שאת ליבה הגישה לי כמתנה. את המילים המדהימות שהיא יודעת לחבר העלתה על הכתב, ולאורך ששה עמודים כתובים בכתב יד עגול ויפה, תיארה את שהיא מרגישה. האמת, היא לא יכלה לתת לי מתנה יפה יותר מזו שנתנה. לקבל את אהבתה של האשה המדהימה הזו, אין מתנה גדולה ממנה.
המשך הערב היה במסעדה נחמדה עם הורי ועם אחותי ובעלה, שאף הם זכו לראשונה להתוודע אל הסופרת. מזג האוויר למחרת היה מדהים. ירדנו לים, ונהנינו מכל רגע, עד שהסתיים לו היום והיינו צריכים לעזוב את בית המלון.
ובערב הגיע הקושי להיפרד. ככל שחולף הזמן, הקושי להיפרד גובר. זה נראה יותר ויותר לא נורמלי שהאפשרות לחיות יחד, נמנעת מאיתנו. אנחנו יודעים שזה יקרה ויודעים גם לשים את האצבע מתי, ואיך, אבל בפנים בלב, כל פרידה כזו הופכת קשה יותר ויותר.
אתמול הגיע תור הילדים. ההורים שלי הגיעו אלי הביתה, שוב ב"הפתעה", מילאו אותו פרחים, והביאו עוגה. הילדים בירכו, ציירו, נישקו וחיבקו. ברכות ואיחולים גם מבני המשפחה השונים, ואפילו האקסית שיומיים קודם טרחה להדגיש בפני כמה אני "אפס" ו"זבל" ליד הילדים, ואף חבטה בי פיסית, התקשרה לומר מזל טוב (ברכה שהתקבלה אצלי בקור מקפיא).
וכן, גם החברים כאן הגיעו לברך - ותודה לכולם.
זהו, החגיגות הסתיימו, ובפתח העשור החמישי לחיי אני יכול לכתוב את מה שאני מאחל לעצמי: בריאות, אהבה, אושר ובינה (וגם קצת כסף לא יזיק...).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
