הקונפורמיסט

אתמול בלילה שוב חתכו את כל ארבעת צמיגי המכונית שלי. הפעם הזו הייתה אפילו קצת מפחידה. המכונית חונה מול פתח הבית. מרחק חמישה מטר לכל היותר, ומול חלון הסלון הפתוח. הילדים היו אצלי. בשעה 11 בלילה בערך שמעתי רעש חזק מכיוון המכונית, ויצאתי במהירות. הספקתי לשמוע את האויר יוצא מצמיג מנופח, אבל באופן מוזר לא הבחנתי באף אחד, למרות שהיה ברור שרק לפני שניות מעטות מישהו חתך את הצמיג. הסתובבתי סביב המכונית וראיתי ששלושה מבין ארבעת הגלגלים חתוכים והרביעי כנראה לא הספיקו. הפרעתי להם באמצע.

התקשרתי למוקד המשטרה. חשבתי שישלחו ניידת כי מי שעשה את זה כנראה נמצא בקרבת מקום. הרי זה בוצע הרגע. אם היו לי אילו שהן תקוות הן התנפצו אל מול אדישות השוטרת במוקד המשטרה, שאמרה שאם לא ראיתי אף אחד אז אין טעם אפילו לשלוח ניידת, והסכימה "לפתוח קריאה", כאילו הם טכנאים של בזק.

התקשרתי לאקסית כי הרגשתי מאוד לא נח שהילדים ישנו אצלי הלילה. ביקשתי שתבוא לקחת אותם אליה. היא, כמובן, דחתה את פנייתי, ואמרה שלא נראה לה שמישהו יפגע בהם, ובטח מי שעשה את זה ברח. דיברתי עם הסופרת שהייתה חסרת אונים כמוני, והציעה שתבוא לקחת אותי עם הילדים אליה. חשבתי שזה לא נכון פתאום לנחות אצלה כולם, גם בנסיבות האלה. הרגשתי את הדאגה שלה משם. לפעמים זה יותר קשה לדעת שמשהו קרה למישהו שאתה אוהב, ואתה לא נמצא לידו ויכול לנסות לעזור.

למרות שאני לא אדם פחדן בדרך כלל, בגלל הילדים שישנו, פשוט נעלתי היטב את כל פתחי הבית, חלונות ודלתות, לפני שהלכתי, באחת לפנות בוקר, לישון מעט.

בבוקר קמתי בשש ועשרים ויצאתי לראות מה קורה עם הג'יפ. מסתבר שמי שעשה את זה חזר להשלים את העבודה וחתך גם את הצמיג הרביעי. חזרתי לבית, כדי להכין ארוחות לילדים לבית הספר. בשבע הערתי אותם כרגיל, והכנתי אותם, ורק אמרתי להם שאמא שלהם תבוא לקחת אותם כי יש לי סידור לעשות על הבוקר.

ועכשיו, עוד יום שלם שהלך לו. להזמין גרר, להחליף ארבעה צמיגים. ללכת למשטרה להגיש תלונה, כאילו שעוד קיימת תקווה שהם יעשו משהו.

המערכות במדינה הזו קורסות. את מערכת המשפט אני מכיר מקרוב ויודע שרמתה מתחת לכל ביקורת. לא פעם אני פשוט מרחם על מי שנזקק לפנות לבתי המשפט. מערכת עמוסה, קצרת רוח, בינונית ברמתה (במקרה הטוב), ואף מושחתת במקרה הרע. מערכת השלטון נראית כפני המנהיגים (שללא כל ספק אינם ראויים כלל לתואר הזה), וכך גם המשטרה שמבקשת מהאזרח לערוך עבורה את החקירות, למצוא את העבריינים ולהגיש לה אותם על המוכן. הפשיעה משתוללת ברחובות, ואין פוצה פה ומצפצף. לא ירחק היום שהאזרח יבין שאין לו מזור ממערכות השלטון, ואז יאלץ לדאוג לעצמו, והדרך למדינת אנרכיה קצרה מאוד.

אינני יודע מי עומד, פעם שנייה בתוך שבועיים, מאחרי חיתוך צמיגי המכונית שלי. אינני יודע גם למה. אני משער שזה כנראה קשור בבית שאני שוכר, שמתנהל לגביו משפט בין יורשים, וככל הנראה מישהו רוצה שאצא מכאן. פשוט אף אחד לא פנה אלי, לא דיבר איתי, לא הזהיר, לא נתן לי להבין שמשהו שעשיתי פוגע במישהו וכדאי שאפסיק. ולכן הקשר היחידי שאני מצליח לקשור זה לבית הזה שתכננתי ממילא לעזוב ביום חמישי הקרוב.

עכשיו אאלץ להיות החוקר של עצמי. להציב מצלמות, ולחשוב על פתרונות כיצד למנוע את המקרה הבא, או לכל הפחות שבפעם הבאה אקבל רמז לזהות העומד מאחרי המעשה. במדינה מתוקנת לא הייתי נזקק לכל אלה. במדינה מתוקנת המשטרה הייתה מגיעה כאשר קראתי לה. במדינה מתוקנת המשטרה הייתה מציבה מצלמות כאלה, ומבצעת את החקירה בעצמה. אבל מי אמר שאנחנו מדינה מתוקנת. מי אמר שאנחנו מדינה בכלל...