הקונפורמיסט

בחודש האחרון ראיתי במרתון את כל העונות של "אבודים". היום ראיתי את הפרק האחרון. עוד לא החלטתי אם הסדרה גאונית או הזויה ואולי שילוב של שניהם. אין ספק אבל שהיא הצליחה לרתק אותי. תוך כדי המרתון החיים המשיכו בקצב שלהם. העבודה בוצעה, הילדים הגיעו, הילדים הלכו, יצאנו לחופש הגדול, לקחנו לקייטנות, האקסית התחרפנה, האקסית נרגעה, ושוב התחרפנה...

ורק הסופרת לא עשתה את מה שהיא צריכה לעשות. כלומר, לא בדיוק. היא עשתה הכל. כל מה שכאילו צריך. רק לא את הדבר האמיתי. הכי חשוב. את זה שבתחילת כל שבוע היא אומרת ומבטיחה "השבוע אני אטפל בזה. מבטיחה...".

בהתחלה לחצתי, אחר כך שיחררתי, ואז חזרתי להזכיר, והיום כבר לא יודע איך לנהוג. זה אמנם שלה, אבל קשור ומשפיע על כל כך הרבה אנשים. אנשים שאוהבים אותה. שהיא חשובה להם. והיא מתעלמת. מדחיקה. דוחה את ההסברים. את הבקשות. אפילו את התחינות. יוצרת סדר עדיפויות שלה. שמיוחד רק לה.

לפני שלושה שבועות התרחש משבר. בעקבותיו החלטתי לחזור ליסוד. לקבל אותה כמו שהיא. לזכור למה התאהבתי בה. בגלל שהיא מיוחדת. בגלל שהיא שונה. ואז גם החלטתי לשחרר. לסמוך עליה. זה החזיק מעמד עד עכשיו.

אבל משום מה אני מרגיש היום גם קצת אבוד. חושש. חרד. לא מצליח להבין את השקט הזה. כאילו היא לא באמת רוצה.

מחר אנחנו נוסעים לאילת. חופשה לבד. לנוח, לכתוב, להנות, לצבור כוחות. אני מקווה שאחרי שנחזור היא תקח את העניין ברצינות. תטפל בו בצורה יסודית. כמו שהיא יודעת כשהיא מחליטה לעשות. היא הבטיחה שנזדקן יחד. נעשה סקס גם בבית אבות. שתדחף את הכסא שלי כשלא אוכל ללכת יותר...

היא בטח תכעס על מה שכתבתי כאן. היא לא אוהבת שאני לא סומך עליה עד הסוף. לא מאמין. אבל לא אכפת לי, אני אוהב אותה והבטחות צריך לקיים.

 משהו מהשגרה החל לאפוף אותנו. יש לשגרה יתרונות אבל גם חסרונות. שגרה זה אומר שהדברים נכנסים למסלול מוכר, וזורם, וכנראה מה שרצינו שיקרה באמת קורה כמו שתכננו את זה. אבל גם אומר שצריך להיזהר לא לשקוע בזרועות המחבקות שלה. "אתה כבר לא משקיע כמו פעם" אמרה לי, וגרמה לי לחשוב אם זו באמת הדרך של כל מערכת יחסים שנפתחת בסערה ואחר כך שוקעת לחמימות של השגרה.

אנחנו בונים משפחה חדשה. וזה דורש מאיתנו המון. גם המון ויתורים. לפעמים אנחנו לא מצליחים למצוא לעצמנו זמן פנוי. אפילו לא לעשר דקות של שיחה. לשמחתי אף אחד מאיתנו לא שומר בבטן דברים. הם מיד עולים על השולחן ואנחנו מדברים עליהם, גם אם חולף יום או יומיים. שנינו הרי כבר פליטי מערכות יחסים שהתפרקו ויודעים בעיקר מה אסור לעשות.

"אולי אתה צריך לנסות דברים שלא הספקת לפני שהכרת אותי" אמרה לי. "אחרי הפרידה הייתה לך רק את האחות, ואז אותי. אולי אתה צריך עוד קצת לפני שאתה שוקע בחיי נישואין שוב. אל תדאג אני אוהבת אותך ואני אחכה לך".

כנראה עשיתי משהו לא נכון שהמילים האלה הגיעו. אולי משהו שעשיתי גרמתי לחוסר הביטחון שלה שגרם למילים הללו להיאמר.

אין לי שום כוונה כמובן, לממש את ההצעה הזו. אין לי צורך להתנסות בכלום. אני אוהב אותה ולא רוצה אחרת. החיים בכלל הם לא שדה ניסויים שאפשר לשחק בו איך שרוצים. גרושתי חשבה שהחיים הם מגרש משחקים, והיא שיחקה בו איך שבא לה בלי שום אחריות לכלום, וכך המשפחה שלי התפרקה. אין לי שום חשק לפרק את מה שבנינו יחד בכל כך הרבה מאמץ ותשומת לב.

אני מרגיש שהחיים שלי הולכים בכיוון טוב. טוב לי איתה, אז למה לנסות להרוס את זה? לא ברור. אני מקווה שזה איזה הגיג חולף, אבל בימים הקרובים אקדיש לכך מחשבה כדי ללמוד ולהבין מה צריך עכשיו כדי שההגיג הזה באמת לא יהיה יותר מכך.

ביצה רכה כסמל?

סמל לזוגיות? סמל למה שבנינו עד עכשיו? "אי אפשר היה לפנות את זה מכאן? גם אני חשובה אתה יודע?" הטיחה בי במרירות. "אל תעשי מזה סמל" ניסיתי להפציר בה, יודע בליבי מה יהיה ההמשך. "כן, זה סמל. סמל ענק" ענתה לי בלי היסוס.

לפני שבוע הודיע איש אחד, שאף פעם לא אהבתי באמת, לאשה אחת שאני ממש אוהב, שהוא אוהב אחרת. אחרי 16 שנים של נישואים שניים, מאושרים ויציבים, כך פתאום, הוא מאוהב באחרת. בתוך מספר ימים עזב את ביתו, וכבר הוא מתכנן את הגעתה של האחרת, מפנה לה מקום בתוך חייו, ונוטש את זאת שאני אוהב כאילו הייתה קליפה ריקה.

"האם אי פעם זה יכול לקרות לנו" חשבתי בליבי, מנסה לעכל את את הדרמה שהתרחשה. "האם אי פעם היחסים האלה יסתיימו בגלל ביצה רכה?".

לא היססתי ושיתפתי אותה ברחשי ליבי. "אני אוהבת אותך מאוד. זה לא יקרה לעולם" אמרה לי בטון מרגיע. אבל הביצה כסמל המשיכה להופיע בחיינו השבוע.

משהו מציק לאהובתי הסופרת. אפשר לראות את זה על הבעת פניה. על השקט שאופף את עייפותה לפני שהיא הולכת לישון. המהירות בה בנינו את הבית החדש מפתיעה גם אותנו, אבל נראה ששנינו משלמים את החשבון ובמזומן. לא השארנו לעצמנו אפילו דקה אחת פנויה. הכל מוקדש לילדים שלנו, ולתהליכים שעוברים עליהם. הגדול שלי חזר לבית הספר ממנו אמא שלו עקרה אותו רק לפני שלושה חודשים, ולמעשה עובר לגור איתנו. נראה שזה רק הנחשון שמבשר את ההמשך. אבל המתח הנפשי, הלחצים שנגרמים בגלל החשש מאירועים שאין לנו שליטה עליהם. העסקים שנבנים, הכסף שלא הספיק, (ודווקא לאחרונה נראה כי שנינו עלינו על הדרך הנכונה), גורמים לנו לפעמים שלא לראות את כל מה שקורה. לשמחתי זה בדרך כלל קורה רק לאחד מאיתנו בכל פעם והאחר נמצא כדי לסייע, לעודד, להרים. כך היה כשאני לפני כחודש כבר חשבתי מה הדרך הנכונה לפטר את כל עובדי ולסגור את המשרד, והיא זו שפעם ועוד פעם הסבירה ותמכה, הראתה את הדרך, וגרמה לי לחזור ולהאמין בעצמי וביכולת שלי להגיע ליעדים שהצבתי לעצמי.

נראה שעכשיו היא זו שזקוקה לתמיכה. ואולי אנחנו צריכים לעשות פסק זמן כדי להבין לאן הגענו עד עכשיו, לקחת נשימה, ולמצוא זמן גם לנו. לזוגיות שלנו, כי היא הבסיס להכל. בלעדיה לא יתקיים היסוד שעליו נשענים כולם. והיסוד הזה איתן. הוא יוכל לכל רעידת אדמה, בכל קנה מידה. ואף ביצה רכה לא תוכל לזעזע אותו באמת. כי לפעמים ביצה רכה היא רק ביצה רכה, ולא יותר...