הקונפורמיסט

בחודש האחרון ראיתי במרתון את כל העונות של "אבודים". היום ראיתי את הפרק האחרון. עוד לא החלטתי אם הסדרה גאונית או הזויה ואולי שילוב של שניהם. אין ספק אבל שהיא הצליחה לרתק אותי. תוך כדי המרתון החיים המשיכו בקצב שלהם. העבודה בוצעה, הילדים הגיעו, הילדים הלכו, יצאנו לחופש הגדול, לקחנו לקייטנות, האקסית התחרפנה, האקסית נרגעה, ושוב התחרפנה...

ורק הסופרת לא עשתה את מה שהיא צריכה לעשות. כלומר, לא בדיוק. היא עשתה הכל. כל מה שכאילו צריך. רק לא את הדבר האמיתי. הכי חשוב. את זה שבתחילת כל שבוע היא אומרת ומבטיחה "השבוע אני אטפל בזה. מבטיחה...".

בהתחלה לחצתי, אחר כך שיחררתי, ואז חזרתי להזכיר, והיום כבר לא יודע איך לנהוג. זה אמנם שלה, אבל קשור ומשפיע על כל כך הרבה אנשים. אנשים שאוהבים אותה. שהיא חשובה להם. והיא מתעלמת. מדחיקה. דוחה את ההסברים. את הבקשות. אפילו את התחינות. יוצרת סדר עדיפויות שלה. שמיוחד רק לה.

לפני שלושה שבועות התרחש משבר. בעקבותיו החלטתי לחזור ליסוד. לקבל אותה כמו שהיא. לזכור למה התאהבתי בה. בגלל שהיא מיוחדת. בגלל שהיא שונה. ואז גם החלטתי לשחרר. לסמוך עליה. זה החזיק מעמד עד עכשיו.

אבל משום מה אני מרגיש היום גם קצת אבוד. חושש. חרד. לא מצליח להבין את השקט הזה. כאילו היא לא באמת רוצה.

מחר אנחנו נוסעים לאילת. חופשה לבד. לנוח, לכתוב, להנות, לצבור כוחות. אני מקווה שאחרי שנחזור היא תקח את העניין ברצינות. תטפל בו בצורה יסודית. כמו שהיא יודעת כשהיא מחליטה לעשות. היא הבטיחה שנזדקן יחד. נעשה סקס גם בבית אבות. שתדחף את הכסא שלי כשלא אוכל ללכת יותר...

היא בטח תכעס על מה שכתבתי כאן. היא לא אוהבת שאני לא סומך עליה עד הסוף. לא מאמין. אבל לא אכפת לי, אני אוהב אותה והבטחות צריך לקיים.

לשבת עם הילדים ולספר להם על הסופרת היה רגע מביך ומפחיד. לא משנה כמה תחזור בלב על מה שאתה רוצה לספר תמיד כשזה יגיע המילים קצת יתקעו. אבל הייתי חייב כבר לעשות את זה. החלטנו על זה יחד ובאמת הגיע הזמן. הסופרת סיפרה לשלה ביום שבת, ואי אפשר היה למשוך את זה עוד עם שלי, כי הילדים נפגשים מפעם לפעם ולא כדאי שישמעו על זה לראשונה ממישהו אחר.

אז אתמול בסלון הבית שלי ישבתי קודם עם שני הגדולים. וציפיתי לכעס, לבכי וצעקות, ולהפתעתי אחרי שסיפרתי הם הסתכלו עלי במין שקט כזה. לגדול היה עצב בעיניים, אבל הוא אמר שהוא מבין אותי, ולא כועס. והשנייה הסתכלה במין חיוך כזה ואפשר היה לראות בלב שהיא אפילו שמחה משהו. סיימנו את השיחה בחיבוק ונשיקה, ואפשר היה להרגיש את הקבלה שלהם את הדברים. אחר כך דיברתי עם כל אחד מהם בנפרד. רציתי להבין מדוע על אמא שלהם הם כועסים ומביעים התנגדות קשה ואילו איתי הם מקבלים את הדברים בשקט. אז הגדול שלי הסביר לי שקשה לו כי לאמא יש הרבה חברים ולא רק אחד ושהיא כל הזמן מסתירה מהם ומשקרת, ובמהלך היום כל הזמן מסמסת ומדברת בטלפון ובלילות יוצאת הרבה, לעומתי שאני מספר, וכשאני איתם אני לא עסוק בדברים אחרים. נראה היה לי שגם העובדה שמדובר בסופרת הקלה עליהם מאוד. כי הם מכירים אותה ואוהבים אותה, ויודעים שהיא אוהבת אותם. גם העובדה שהבהרתי להם ששום דבר לא עומד להשתנות בקרוב, ושאין לזה השפעה עליהם. ושאני כמובן אוהב אותם יותר מהכל ושהם חשובים לי מאוד, ולא אעשה דבר שיפגע בהם. כשסיפרנו לקטנות התגובה הייתה עוד יותר מדהימה. השלישית אמרה לי שהיא חושבת שיהיה לי טוב עם הסופרת ושהיא מאחלת שיהיה לי טוב. והרביעית אמרה שזה נהדר ונפלא, ושהיא אוהבת את הסופרת.

אחרי שדיברנו, אכלנו יחד ארוחת ערב, וצפינו במשדרי הבחירות, וארץ נהדרת, והאוירה בבית הייתה אווירה רגילה. אף אחד לא הסתגר, או נראה היה עליו שקרה איתו משהו.

התגובה שלהם גרמה לי לחשוב מה לא בסדר כאן. אתמול הייתה לי שיחה עם האופר שחיה אצל גרושתי בבית. היא סיפרה לי על החבר החדש של גרושתי, שכבר יצא לי להכיר בעצמי. הוא לא עניין אותי, אבל מה שמטריד אותי מאוד היא העובדה שגרושתי, בדרך שמאפיינת אותה, פשוט מאבדת את הראש ולא מעניין אותה כלום חוץ מהחבר שלה. הם בסה"כ שבועיים יחד, וכבר התברר לי שכמעט כל יום אחרי שהילדים ישנים הוא מגיע אליה הביתה, ועוזב בשעות הקטנות. היא דיברה איתי רק לפני שבוע שמדובר במשהו רציני והיא רוצה להכיר אותו לילדים, והם כבר מדברים על זה שהוא יעבור לגור אצלה. ההתנהגות שלה פשוט מפחידה אותי. איך רציני אחרי שבוע? ואיך מכניסים מישהו הביתה כשהילדים בבית. היא יודעת שהשנייה נוהגת להתעורר בלילות, ולקום. שאלתי את השנייה אם היא עדיין מתעוררת בלילות, והיא אמרה לי שכן. שאלתי מה היא עושה כשהיא מתעוררת והיא אמרה שבדרך כלל היא נשארת במיטה שלה, ולפעמים היא הולכת למיטה של אמא. מי יודע מה היא שומעת באותם לילות שהיא מתעוררת ומחליטה להישאר במיטה שלה? היא לא מבינה שהילדים יודעים הכל ושומעים הכל. הגדול שלי סיפר לי שמאוד מפריע לו השיחות טלפון שלה כי לפעמים הוא שומע את מה שהיא אומרת. הם נחשפו לאתרי היכרויות שלה, למסנג'ר שלה עם כל מיני, לשיחות, לאסמסים, וזה יכול להסביר את הכעס שלהם עליה. אתמול למשל, היא יצאה בעשר בבוקר מהבית, וחזרה בארבע. יום שלם הם היו רק עם האופר. לפעמים כשאני חושב על זה, מטריף אותי לדעת איך הם גדלים. לא מבין איך הם מחזיקים מעמד ועוד נשארים נורמלים. הולכים לבית הספר, עושים מבחנים, מוציאים ציונים טובים, אפילו טובים מאוד.

אני מחכה לזמן שאוכל לתת להם אלטרנטיבה. והזמן הזה יגיע. יגיע בקרוב. אני מאמין שבקיץ כבר נהיה הסופרת ואני יחד. באותו בית. ולאט לאט נוכל לאפשר להם את האלטרנטיבה השפויה. בית יציב אוהב וחם. בלי מהפיכות, בלי רעשים, בלי כאבים. ואז הם יוכלו לעשות את הבחירה שלהם. וגם אם אוכל לחסוך להם עוד קצת, ולתת להם אפילו עוד יום אחד של שקט, אעשה הכל כדי שזה יקרה.

על זה שאנחנו עושים תכניות ומישהו אחר עושה מהן חוכא ואיטלולא כבר נכתב לא מעט. אבל לפעמים רק כשמסתכלים אחורה מבינים איזה הצטברות של דברים מתרחשת בזמן כל כך מועט וכמה כל תכנון הוא רק בסיס לשינויים שעוד יבואו.

ביום שישי הלכנו הסופרת ואני להורים שלי. ארוחת ערב. רציתי שיכירו אותה. עד אז לא ידעו. נתקלו בה פעמיים במקרה אצלי כשבאה לקחת משהו, אבל לא ידעו עליה. הם נורא שמחו בשבילי. והערב היה נעים מאוד. גם לה. למרות שהייתה קצת לחוצה לפני. זה באמת קצת מביך, בגיל שלנו ללכת פתאום לפגוש את ההורים של... ובכלל מתרחשים דברים נורא מוזרים כשמתחילים שוב מערכת יחסים, וזה קצת חזרה לגיל אחר, אבל בצורה שונה לחלוטין. כי פתאום יש אנשים נוספים שהמעורבות שלהם יוצרת מורכבות שונה. בעיקר הילדים שלנו.

ובשבת בבוקר מוקדם כשיצאתי לקחת את הבן שלי מצאתי את הג'יפ שלי עם ארבעת הצמיגים חתוכים. קטע מטורף. לא ברור מי, מה, למה. עומד חסר אונים מול הרכב, מסתכל. הולך סביב. בודק וחוזר ובודק. לא הייתה ברירה ואמא שלו לקחה אותו למגרש, ואני לקחתי מאוחר יותר את המכונית של הסופרת כדי להגיע למשחק שהיה בעיר אחרת. ובצהריים, חבר קצין משטרה שהגיע לראות, גרר שלקח לצמיגיה בעיר ערבית קרובה (שרק שם פתוח), וככה חצי מהשבת הנעימה והשמשית שהייתה, התנדפה לה בסידורים לתיקון מעשה עבריינות.

לא נתנו לזה לקלקל לנו וניסינו למצות את שארית השבת. להרגיש את היחד. לדבר, לנשום, לאהוב. אבל גם מזה לא היה לנו הרבה מדי. בערב כבר האקס שלה התחיל להטריד, בניסיונות לקצר לו את הזמנים ולרתום אותה לכל מיני הסעות, בזמן שבאחריותו, ואני קיבלתי הודעה שדוד מירושלים נפטר, וכנראה תהיה הלוויה בלילה.

התעקשנו להמשיך בתכנית שלנו, שהיא תספר לילדים שהתחלנו לצאת יחד. אחרי רבע שעה חזרה נסערת כולה, מהתגובה של הגדולה. שבחרה לצעוק עליה ולהסתגר בחדרה. חיבקתי ועודדתי, ובפנים הרגשתי את הסערה. ובדרך לירושלים נדדו המחשבות שלי אליה, ומה קורה איתה. בלילה כבר אמרה לי שנרגע ושישבו לדבר. היום כבר אדע יותר.

והיום יש לגדול שלי יום הולדת...