הקונפורמיסט

אתמול גרושתי התקשרה. כך בדרך לעבודה. שיחה קצרה שהפכה ביוזמתה לשיחת סיכום שנה. "כבר שנה לפרידה שלנו" אמרה. כן בחודש הבא. "ואיך אתה מסכם את השנה" הייתה שורת הפתיחה שלה לשיחה ארוכה ונוקבת. ידעתי שזה עומד לבוא. זה כבר היה באויר כמה שבועות לפחות. הקשיים שלה, הניסיון להתקרב. הטענות על ההתרחקות שלי. מכיר את ההתנהגות שלה ואת דרך המחשבה שלה.

"אחרי שנה אני יותר מפוכחת" אמרה לי. ועוד הרבה מילים ומשפטים שהיו הדרך שלה לומר שעשתה מקח טעות. שכנראה לא הייתה חוזרת על הדרך שבה בחרה ללכת. שהיא מבינה שאין שום זוהר בלהיות לבד ולחפש לעצמה זוגיות חדשה.

אבל בדרכה, כל המילים שלה היו על עצמה. אחרי שיחה של שעה שלוותה מצידה בדמעות ובכאב, אף לא מילה אחת עלי. על כמה שהיא מעריכה, מבינה, יודעת... ואצלי שום מיתר בלב לא זז. שום דבר לא התנגן. כלום. לא כאב, לא כעס, לא נוסטלגיה. גם לא כשניסתה להזכיר את השנים הטובות. גם לא כשניסתה לומר שאולי למרות הכל...

ואחרי שהשיחה נגמרה, חשבתי עם עצמי על השנה הזו. כמה דברים התרחשו, ואיזו דרך עברתי בה. קשה להאמין שהכל התרחש בתוך שנה אחת. שנת מעבר מדהימה. הפרידה ממנה. פירוק השותפות. המוות של החבר. הגירושין. האחות. המסע ליוון. האהבה המדהימה שמצאתי עם הסופרת. העסק החדש באירופה. ובין לבין התרגלות למצב החדש. היחסים עם הילדים המדהימים שלי. יצירת השגרה החדשה. שמירה על השפיות. ופתאום כל השנה הזו נראית כל כך ארוכה שבטח בחיים של מישהו אחר הייתה נמתחת על פני שנים רבות.

אני כשלעצמי שמח שהדברים התרחשו מהר. ככה אפשר לסיים את כל הדברים העצובים. "לנקות את השולחן" ולפנות מקום לדברים חדשים וטובים שיתרחשו. ובאמת המסע שלי ליוון, שאני קורא לו מסע כי הוא ממש חתיכת מסע לתוך עצמי, היווה את נקודת המפנה בתוך השנה הזו. הוא סיים את כל העבר עד לאותה נקודה. סגר את כל מה שהייתי צריך לסגור, ופתח לי את הפתח לכל החדש והטוב שנכנס לי מאותו רגע לחיים. ואז התחילו הקסמים. קסמים שנמשכים עד עכשיו, ואפילו בימים אלה. דבר גדול שמתבשל ומתרחש. הגשמה של חלום, שהנה את תחילתו כבר עברתי. את האישור הראשון קיבלתי כבר אתמול, ואוטוטו ממשיכים עם זה קדימה.

ותיכף מקבלים את השנה הבאה. ובשנה הבאה תבוא הצמיחה. כי אין שום דרך אחרת. כל מה שזרענו השנה יגדל ויתפתח בשנה הבאה. גם החלומות הקטנים שחלקם כבר התחלנו להגשים וגם החלום הגדול שעליו אנחנו עוד חולמים. והנה אני כבר כותב וחושב בלשון רבים כי היום החלומות שלי כבר לא רק שלי. היום הם כבר משולבים באלה שלה. כי היום אני כבר חולם יחד איתה.

יושב במשרד הפנים ומחכה שיכינו דרכונים חדשים לילדים. שני הגדולים יטוסו בעוד כשבועיים עם ההורים שלי. חופשה קצרה בטורקיה. אוורור וגם קצת כיף עם סבא וסבתא. מעיין בדרכונים הישנים. בתמונות הישנות שלהם, בחותמות הדהויות. ונזכר בנסיעות שנסענו איתם. זכרונות קצת שמחים וקצת מכאיבים. עם הגדול נסענו הרבה. כשהוא נולד המשכנו כאילו שום דבר לא השתנה. הוא היה תינוק מקסים ונהנינו איתו מאוד. אחר כך נולדו הבנות, והעסק נעשה יותר מסובך. הנסיעות איתם התמעטו והיעדים התקצרו.

ועוד מספר ימים אני אטוס איתה. עם האהבה החדשה והמדהימה שלי. ויחד נצבור חוויות חדשות, שיהפכו אחר כך לזכרונות נעימים. האם הם ירפאו את אלה הקיימים? או שיערמו עליהם וידחקו אותם מטה? או אולי רק יאספו, יצטרפו ויתערבבו להם למין ים של זיכרון. ומדי פעם יחליט זכרון כזה לצוף לו. בדרך כלל כשאתה הכי לא מוכן לקראתו. ואולי הזכרונות עורכים להם מין אסיפת זכרון כזו, שבה הם מחליטים מתי כל אחד יצוץ. יפתיע, ינעים, יעציב. ומה בדיוק התפקיד של כל אחד? ואיך ומתי הם משתנים לנו? כאלה שהיו שמחים והיום הם קצת עצובים, ומחר יהפכו לדהויים, ואולי מתי שהוא גם יעלמו.

ואיתה, הזמן הופך להיות נזיל. ממש מין מימד רביעי. כזה שאפשר לנוע בו. חודש שמתמלא בחוויות של שנתיים. טיסה לעבר, רחוק, עתיק, לא מוכר. וידיעה מוצקה של מה שיקרה. ולפעמים חושב שאולי הכל תעתוע של המח. מין תעתוע כזה שנגרם מאהבה בעוצמה כזו. מנסה להסתכל על הדברים בעיניים פקוחות. ולא יכול להתעלם מכל הקסמים שהתרחשו: ההיכרות, הנסיעה שלה והחזרה המהירה, הבית ממול, הילדים. וגם מכל הקסמים הקטנים שבדרך. לפעמים מספיק שמישהו מאיתנו רק יאמר משהו, ומיד הדבר מתייצב לנגד עינינו. לפעמים אפילו מפחיד ממש. ומרגיש שהכל אמיתי. הכל כאן וקיים.

מיני עונת נסיעות. רק שכולם יחזרו בשלום...