הקונפורמיסט

היום הכאבתי. אחרי שקראתי את מה שהיא כתבה הבנתי עוד יותר כמה הכאבתי. סתם בטיפשות, בחוסר רגישות, בלי שהתכוונתי. אבל הכאבתי לה. ואני כל כך אוהב אותה. הדבר האחרון שאני רוצה זה להכאיב לה. והומור מפגר על "אחרות" ושטויות, שחזרו על עצמן כנראה פעם אחת יותר מדי. וסתם כי לא הייתי אני. רק בגלל שהייתה קצת רחוקה ממני, ורציתי לתקשר איתה. לא חשוב על מה. תקשורת מיותרת. מציקה. חסרת טעם. והיא, שלא יודעת לשים מסכות, ואומרת את הכל על השולחן, אמרה שהכאבתי והעצבתי. וזה היה כמו ברזל מלובן. ננעץ ישר בלב. ודיברה על זה שרוצה אותי אמיתי. ולא יכולה כשאני לא אני. ומרגישה חוסר כנות. חוסר כנות - זה הדבר שהכי הכאיב לי. כי שמתי את הלב שלי בידיה. כי מחקתי את כל מה שעברתי. שמתי את כל הפגיעה והקשיים וחוסר האמון בצד. והייתי איתה הכי אני. הכי מאמין. הכי נותן אמון. הכי אוהב שיודע.

קראתי את מה שכתבה. והבנתי שיש דברים שלא מתבדחים עליהם. שלפעמים הומור מטופש שחוזר על עצמו יכול לפגוע. כי זה גורם לחשוב שאולי מתחת למעטה של ההומור יש איזו שהיא ממשות. ואפילו שאין. כלום כלום. תמיד איזה ספק מתגנב ללב. שמה, אולי.

אני יודע שהאהבה שלנו יותר חזקה מהכל. יודע שנמשיך לאהוב. אבל זה היה מין רמזור שנדלק ואומר: צריך להיות אמיתי. אמיתי כמו שהייתי עד עכשיו. ממילא היא יודעת עלי הכל. והקשר הזה התחיל כך. בלי צורך לשחק. בלי צורך לספר סיפורים. וככה הוא צריך להמשיך. אהבה פשוטה וטובה. ישירה וישרה. אין בה מקום להקנטות ילדותיות. כי אני כל כך בטוח במה שאני מרגיש, ורוצה שהיא תהיה בטוחה בזה גם.

לפעמים נהגתי לומר לה שאין לה מושג כמה אני אוהב אותה. והאמת - אני חושב שיש לה מושג. חושב שהיא מרגישה ויודעת. ומרגיש שהיא אוהבת אותי בדיוק אותו דבר. כי היא לא רק החלום, כמו שאמרתי לה. היא התגשמותו. התגשמות יום יומית. מקסימה ופלאית. התגשמות שאני רוצה להמשיך ולחיות אותה ולבחור בה כל יום מחדש.