בשבת היא עברה לבית החדש. ואת הבית מילאו קולות ורחשים של בית. דיבורים, רעשים, צחוק. התמלא חיים. ואני מעבר לכביש שומע ומנסה לקלוט. לקלוט את החיים החדשים. החיים החדשים שיצטרפו למעגל החיים שלי. והכל התערבב לו יחד. ההתרגשות, הציפייה, הסקרנות. כל כך רוצה שיהיה טוב לכולם. שהכל יסתדר. ואילו הן רק ידעו שגם אני אספתי, צבעתי, הרכבתי, ועזרתי לה שהכל יראה הכי טוב שאפשר. ולאל לאט המעגלים שלנו מתחברים. והחיבורים מתקבלים. גם אצל הקרובים.
אתמול, מפגש כאילו מקרי. הזמנה לקפה. היכרות עם הבנות. וערב שלם של סיפורים, חוויות וצחוק. הן כל כך מקסימות. הבנות שלה. מקסימות כמוה. וכבר נוצרה לה כימיה. עם השכן ממול. שיש לו גם ארבעה ילדים. שיבואו אליו בימי שלישי וחמישי. וגם בסוף השבוע הקרוב. וכבר נוצרה לה הזמנה לארוחת שישי משותפת. והן הראו לי את הבית שאני כבר כל כך מכיר. ואת החדרים שלהן שעזרתי לצבוע. וסיפרו לי את החוויות מהארץ הרחוקה שאני יודע ממנה. והכל זרם לו בטבעיות, ובשמחה. ולעת ערב כשכבר היה מאוחר, נפרדתי מהן בברכת לילה טוב. והזמנתי אותן אלי לחצר לקטוף פירות מתי שרק רוצות.
שכנים.
ועוד לפני שהלכתי לישון הספקנו להחליף חוויות בסמס. והיא כבר סיפרה לי בשמחה מה הן אמרו ומה הן חושבות. ואני כתבתי שנהניתי נורא ומה אני חושב עליהן. ונשאר עכשיו שיכירו את הילדים של השכן. ושגם הילדים יתחברו להם. ואין אושר גדול מזה לראות שהדברים שחשבנו מתרחשים במציאות. מציאות שלפעמים עולה על כל דמיון. ושרק ילכו ויעלמו להם הצללים שמעיבים עליה ועלי. ונצליח עם האהבה והדברים הטובים שקורים לנו להסיר את העצב שמסרב לעזוב.
שכנים.
חייבים להיות עכשיו זהירים שבעתיים. כי אנחנו רק שכנים. וילדים יש להם מקלטים הכי רגישים בעולם. קולטים זרמים שעוברים באויר. עם תקשורת אל חושית מופלאה. אבל חושב שנוכל לעמוד במבחן. כי יש לנו מה שאין להרבה אחרים. קרבה כל כך מהירה. ואהבה גדולה. והרי כבר הסכמנו עוד קודם שהילדים הם הדבר הכי יקר לנו. ונדע להיות רגישים, וחכמים ואוהבים הכל בעת ובעונה אחת. ונדע לייצר עולם שיהיה בו טוב לכולם. להם ולנו. ואולי מתי שהוא נהיה בכלל כולנו יחד. אולי...
שכנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
