הקונפורמיסט

השבוע הזה עומד בסימן המעבר שלה לבית החדש. לא קל. מקום חדש. המון דברים לסדר. פה ושם אני מצליח קצת לעזור ולתמוך. רואה איך היא מתמודדת כדי שהכל יהיה כמו שצריך. מהר ובמקום. בלי פשרות. איך היא מצליחה להניע את כל מי שסביבה כדי שיבצעו ויסייעו. איך הכל צריך להסתדר כדי שלבנות שלה יהיה מעבר רך לתוך הסביבה החדשה שיצרה להם. ורואה את הלבטים שלה. את הפחדים ואת היסורים. רואה ויודע. יודע שאין אפשרות לחמוק מהתמודדות עם כל קשת הרגשות הזו. מהלבטים הקורעים. מהכעס של הילדים. מהרחמים על הקרובים. עליו. מרגשות האשמה. מהצער. וגם מהמשחה על המקום החדש. המקום שלה. אבל אני גם יודע שהיא תצא מחוזקת. ואחרי המעבר הדברים יתחילו להסתדר. גם הפרוייקט החדש שאנחנו מתחילים לעבוד עליו יחד.

מחר אני אעבור את הניתוח להסרת משקפיים. אני כבר מצפה לזה. להיפטר סוף סוף מהמטרד הזה שליווה אותי כל חיי. היא נורא פוחדת מזה. ניסתה להניא אותי. הבטיחה כל מיני דברים נעימים אם אסכים לדחות. בהומור, בלי לחץ. אבל אני כבר החלטתי. מחר אסע איתה. מצחיק לחשוב שרק לפני חודש היא ביקשה שאדחה כי לא תהיה בארץ, ושאחכה לה שתחזור. והנה היא חזרה כל כך מהר ותהיה איתי. גם בסוף השבוע של ההחלמה. יחד נוכל שנינו להחלים מהשבוע הזה. היא מהמעבר והרגשות שהציפו אותה. ואני מהניתוח שאמור להיות פשוט.

ימים יפים מחכים בפתח. ובסוף החודש אנחנו מתכננים לנסוע למספר ימים בקשר עם הפרוייקט שלנו. מחכה לזה כבר בכליון עיניים. נסיעה ראשונה איתה. ובכלל למרות שלהרבה דברים יש תחושה של ראשוניות, זו ראשוניות מסוג אחר. זורמת, טבעית, וכאילו אנחנו יחד כבר המון שנים. כאילו מכירים. וזה לא מקלקל את הראשוניות רק מוסיף לה מין עומק שבדרך כלל מגיע רק הרבה יותר מאוחר. עושה לי טוב האהבה הזו. מוסיפה לי רוגע ושקט נפשי. נותנת לי את היכולת להתמודד טוב יותר עם כל מה שסביבי.

ועכשיו ממתין שתגיע אלי, אחרי שלקחנו את הילדים שלנו, לבתי הספר. רק לקפה. לפני שיוצאים ליום שלנו. חיבוק קצר. נשיקה. אנרגיה ושמחת חיים לכל היום...