הקונפורמיסט

ביום שישי היו חילופי דברים מדאיגים עם גרושתי. לפתע היא אמרה לי שנמאס לה מהילדים. שקשה לה. שהיא רוצה שנדבר על עניין החזקה. היא רוצה חזקה משותפת. וזה אחרי תקופה לא קצרה שמדי לילה היא נעדרת מהבית וחוזרת בבוקר, או אפילו יותר מאוחר. שהילדים קמים בבוקר ואין אמא בבית, אלא רק את האופר.

אמרתי לה שחזקה משותפת לא תהיה, אבל אם היא רוצה שהחזקה בילדים תעבור אלי, והיא תוכל להשתחרר מזה אז אני מוכן. והתשובה שלה הייתה "אבל זה לא הגיוני". לא "אני לא מוכנה לוותר על הילדים" - זה לא הגיוני. ואז היא הוסיפה "איזה טעות הייתה שהבאנו את ת'" - הקטנה שלנו. והלב שלי פשוט נחמץ. כי הילדים הם פשוט מופלאים. ואיך היא הופכת אותם פתאום למין שחקנים על לוח המשחק שלה. ואיך היא בכלל יכולה לדבר עליהם כך. מה קרה לה?

קדם לזה המשבר שהיא יצרה ביום שישי בגלל שהמכונית שלה נכנסה למוסך. ואיך שהיא צרחה עלי בטלפון לידם. ואחר כך כשנפגשנו הוסיפה בשקט "תדע לך שאם תטריף אותי אני אטריף את הילדים. שיהיה על המצפון שלך".

ואני חושב על הבאות. כי היא לא מצאה עדיין עבודה, ואני יודע מה יקרה בחודש אוקטובר כשלא תהיה לה משכורת. גם כך כבר בתחילת אוגוסט לא יכלה להוציא יותר כסף מהבנק, ואני הייתי צריך להוסיף לה מדי שבוע כסף מזומן שיהיה לה ממה לחיות.

וכשכל הדלתות יסגרו והמציאות תנחת במלוא עוצמתה ויחד עימה ההבנה של גודל ההרס והחורבן שנוצרו, כך גם התהום אליה היא עלולה ליפול. והנפילה עלולה להיות קשה. קשה מאוד. תסריטים אפוקליפטיים רצים בראשי, ולא מוצא לדברים תשובה. ויודע שרק אני אהיה כדי לנסות ולהרים אותה משם. אף אחד אחר. לא ההורים שלה שמעולם לא היו בשבילה. לא החברים ללילה שבטח יעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. אף אחד. וזה יהיה לא מאהבה ולא מדאגה לשלומה. זה יהיה כדי שלילדים שלי תהיה אמא. והחול בשעון הולך ואוזל. וככל שעוברים הימים, החששות גדלים, והעננים מתעבים.

והיא שאיתי מנסה לעזור. משתמשת בכוחה כדי לנסות ולהזיז את העננים. שולחת כוחות לילדים. וגם לה. תומכת ועוזרת ומעודדת, ומנסה לחשוב איתי. איך למנוע. איך לדחות את הקץ. "כי כל יום שיש להם אמא הוא רווח" היא אומרת ברגישותה. ואני מביט בה באהבה ורואה איך למרות כל המהומה שסביבה, יש לה את הכח והלב לעזור ולסייע ולראות את מה שקורה איתי. רואה את האכפתיות והאהבה שלה. ויודע שלא משנה מה יקרה היא תהיה שם בשבילי.