זהו, נסעה. פרידה עצובה. טלפונים עד הרגע האחרון מנסים להיאחז בדקות שזולגות להן ובזמן שנמס ונעלם. וכבר הגעגוע מתגנב ללב. רק שבוע. ואיזה שבוע מופלא. "אתה מדהים" אמרה לי, ואני חושב בליבי שאני רק אני, וזה באמת שהיא כזו מדהימה ונפלאה ומיוחדת. ועוד מרגיש את הליטופים שלה, שרק לא יפסקו... רק שבוע. וכל כך הרבה דברים רציתי לעשות איתה. "מקום פלצני בשבילך וים בשבילי" כתבה לי באחת ההודעות. ואני ידעתי בדיוק להיכן לקחת אותה. "חבל לבזבז עלי מקום כזה" כתבה לי, ואני, אם הוא לא היה קיים הייתי בונה אותו בשבילה.
וכל כך הרבה תכניות. "לא תשכח אותי" שאלה. "איך אוכל" עניתי. היא ממלאת את מחשבותי בכל רגע. "בואי לבקר אותי בחלום" ביקשתי. ואני יודע שהיא יכולה. רק לא רוצה להפחיד אותי. אני מרשה לה לעשות את כל מה שהיא יודעת לעשות. כי אני רוצה אותה קרוב. גם כשהיא רחוקה כל כך.
"אעשה לך רשימה של הדברים שארצה שנעשה יחד" אמרתי לה. "יופי" ענתה, "תכתוב לי". ואני חושב על הטיול לקובה. על המוחיטו והמוסיקה והצבעים והים, וכמה מדהים זה יכול להיות יחד. וגם דברים קטנים. כמו סתם ללכת לסרט או לפגוש חברים.
ואיך דברים מתרחשים. כאילו מישהו כיוון אותם. כי זה לא היה אמור בכלל לקרות. והכל צירופי מקרים שמצטרפים להם יחד כדי לאפשר את החיבור. מפגש לא ברור. נסיעה שנדחית. נגיעה מקרית. נסיעה מתוכננת. ופתאום הכל מתחבר. ובעוצמה אדירה. כאילו צונאמי של רגשות ששוטף. אבל מין צונאמי שקט כזה ובטוח ורגוע, ויודע בדיוק להיכן הוא מוביל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
