הקונפורמיסט

לא משנה מה אעשה כל היום, בסוף אחזור לבית שלי וארגיש את הריקנות ואת הבדידות. בסוף השבוע הזה הייתי אצל ה"אחות". הכנתי לנו ארוחת ערב ליום שישי. זה נראה לי די מוזר לאכול איתה ולא עם הילדים שלי. היא עצמה הגיעה די מבולבלת. הבן שלה לא רצה בשום אופן להישאר אצל סבתא שלו ועשה לה סצנות נוראיות. וזה די ישב לה על הלב. אחרי שהיא קצת נרגעה אז הבת שלי ט' התקשרה. פתחה עלי פה מפה ועד להודעה חדשה. הייתי חסר לה בארוחת ערב, ואז בצעקות ובבכיות אמרה לי את כל מה שהיא חושבת עלי: שאני לא אוהב אותה, שאני לא אבא, שאני בכלל לא יודע להיות אבא, ושלא אכפת לי אפילו שהיא תמות. רק בת שמונה וחצי, אבל יש לה פה שממש קשה להתמודד איתו. בסוף כשהבינה שאני לא מתכוון לבוא ולקחת אותה אלי, פשוט ניתקה לי את הטלפון בפנים. כמה קשה לשמוע את הכעס הזה, ועוד יותר קשה כשאתה יודע שעשית הכל כדי שהמשפחה הזו לא תתפרק לה, וחושב "למה זה מגיע לי".

וחשבתי שוב על חוסר ההגינות שבחיים. פרודתי היא זו שרצתה לפרק. היא זו שבגדה, רימתה ושיקרה. היא זו שלא היה אכפת לה מהתוצאות ההרסניות של מעשיה, ואני זה שמשלם את המחיר. אני עזבתי את הבית. אני חי בלי הילדים שלי, שהם הדבר הכי יקר לי. למה זה לא קרה להיפך. רצתה לפרק, שתעזוב ותלך. למה הילדים נשארים דווקא איתה. ואני יודע שלא אוכל להילחם על זה, ועדיף להישאר כמה שיותר בתמונה, אבל לא לנהל מלחמה שתתנהל על גבם.

וכך אחרי שחזרתי בשבת בערב הביתה, שוב אני מרגיש את הלבד מכה בי בכל העוצמה. קשה אחרי חיים בבית עם ארבעה ילדים להתרגל לחיות בבית ריק. קירות, טלביזיה, מחשב, אוכל, ספרים, אבל בלי ילדים. בלי חיים. בלי הרעש ושמחת החיים שלהם שתמיד מקיפה אותך כשאתה איתם.

וזו בעיקר הסיבה שבזמן האחרון מציף אותי זעם נורא עליה. כל כך ממלא אותי שאני לא מסוגל לשהות במחיצתה יותר מדקה שתיים. כבר שבוע שאני משתדל מאוד לא לפגוש אותה, לא לדבר איתה יותר מהמינימום ההכרחי (ולפעמים אפילו פחות מכך), ובכל פעם שאנחנו נמצאים קצת יותר זמן יחד, זה תמיד נגמר בריב ובחרפות.

איך זה יכול להיות שכך הדברים מתרחשים. איך זה שאתה מוליד ארבעה ילדים, ובסוף אתה נאלץ כך להיפרד מהם. אז יש שיגידו שלא נפרדתי, ושיהיה לי את הזמן איתם, אבל האמת שזה לא מנחם בכלל. למרות שאני רואה אותם כמעט כל יום, ומעורב בחיים שלהם, זה לא אותו דבר, והגעגועים לפעמים מציפים. במיוחד אחרי שבת כזו. ובכל ערב אחרי שאני נפרד מהם וחוזר הביתה, שוב לבית הריק שלי, הלב פשוט נקרע.

כנראה שיעבור עוד זמן עד שאצליח להתמודד עם הלבד הזה. ולא בטוח שבת זוג תמלא את החסר הזה (מה גם שכרגע יש כזו). ומה לעשות שתמיד חשבתי שמשפחה זה הדרך הכי נכונה לחיות. וזה לא השתנה. כי לחיות בלי הילדים שלך, זה כמו לחיות בלי חלק מהאיברים הפנימיים.

די, נראה לי שמספיק קיטרתי להיום, אבל בשביל זה המקום הזה...