תמיד האמנתי שיהיה לי כמה שאני צריך. תמיד עבדתי לפרנסתי. כשהייתי נער, בגיל צעיר מאוד, כבר מצאתי כל מיני פרנסות מזדמנות, בעיקר בחודשי הקיץ, כדי שאוכל לרכוש לי את מה שאני רוצה, מבלי להכביד על הורי. עסקתי בשלל עבודות: מכירה של מכנסי התעמלות מדלת לדלת, מכירה בחנות למכשירי כתיבה, נהג בוס למנהל מכירות ששללו לו את הרישיון, ועוד כהנה וכהנה. גם כשהשתחררתי מהצבא והתחלתי ללמוד באוניברסיטה עבדתי, משך כל הלימודים. שמירה, טיפול בקשישים, עבודות מזדמנות במעונות הסטודנטים. כך יכולתי להתגורר כל הלימודים בדירה שכורה ולהחזיק מכונית.
עם היציאה מהחממה של האוניברסיטה והתחלת החיים האמיתיים, התחלתי גם לעבוד בעריכת דין. תמיד הרווחתי טוב. הייתי עצמאי מהיום הראשון. צברתי עוד ועוד לקוחות, ועם השנים הרחבתי את המשרד, משנה לשנה הרווחים צמחו. אלא שבשלב כלשהו נראה שמשהו נתקע. בחירת שותפים לא נכונה. החלטות שהתבררו כמוטעות. הזוגיות שהחלה לסבול מבעיות קשות.
אז החל תהליך של התפרקות. נפרדתי מהשותפים. תחילה מהראשון ואחר כך מהשנייה. נפרדתי ממי שהייתה אשתי. שיניתי את הצוות בתוך המשרד. חלק מהלקוחות עזבו מבלי שאצטער על עזיבתם, כי נראה היה שהם מהווים יותר נטל מתועלת, ואולי התאימו לשנים הראשונות של העבודה אבל כבר לא כל כך מתאימים למטרות העכשוויות.
אחרי ההתפרקות החלה בניה מחדש. זוגיות חדשה וטובה. צוות חדש ורענן. וגם לקוחות חדשים עם פוטנציאל גדול. המיקוד של העבודה משתנה לכיוון שאני רוצה בו. על פני הדברים הכל צועד בכיוון הנכון. היא חוזרת ואומרת שצריך להרחיב את האמונה, ועם ההתרחבות יגיעו הלקוחות הנכונים, הפרוייקטים הגדולים, והרווח בצידם. יש לאמונה תפקיד גדול בתפקוד שלנו. בלי אמונה ורצון להצליח לא ניתן להגיע לשום מקום. הקושי הגדול הוא בתקופת הביניים. תקופת השינוי. לפני שהוא באמת קורה, לפני שהוא מסתיים. בזמן הזה, כאשר חלק מהלקוחות עזבו, וחדשים טרם נכנסו, או טרם החלו לשלם. כאשר עובדים על פרוייקטים גדולים, אבל יודעים שהכסף מהם יגיע בעוד מספר חודשים או מספר שנים. בינתיים צריך להחזיק את המערכת בחיים. צריך לשלם את הוצאות המשרד ואת משכורות העובדים. צריך לשלם שכר דירה בבית, מזונות, וכל יתר ההוצאות. עוד מעט מגיע החופש הגדול ועימו ים הוצאות על הילדים. קייטנות, מנוי לבריכה, בילויים על בסיס יומי ומה לא.
כל הקשיים האלה מעמידים את האמונה שיהיה טוב במבחנים קשים. כל תחילת חודש מתחיל מאבק שמסתיים בדרך כלל רק בעשרים לחודש. בחודשיים האחרונים הוא כבר נגרר עד סוף החודש, ומיד מתחיל המאבק של החודש שאחריו. אני יודע שהדברים הגדולים יגיעו. מחר יש פגישה חשובה לגבי פרוייקט נדל"ן ענק שככל הנראה יצא לדרך. ביום ראשון פגישה חשובה לגבי פרוייקט נדל"ן שכבר התקבלה החלטה חיובית לגביו ונשאר רק לסגור פרטים. אתמול נערכה פגישה שאמורה להזיז טיפול בנכס שרכשתי יחד עם אחרים. אז למה יש ימים שממש קשה לי לנשום? שאני לא יודע מה יקרה בעשירי לחודש כשאני צריך לשלם משכורות, או בחמש עשרה כשצריך לשלם את המיסים? היא אומרת לי שלא צריך להיכנס למקום הזה. שצריך להמשיך להאמין, והדברים יגיעו. גם הדברים הקטנים שיעזרו לדברים הגדולים. בדרך כלל זה באמת קורה. לקוחות שדחו תשלומים, ופתאום משלמים מבלי שאפילו ביקשתי מהם. תיקים שנכנסים ככה פתאום בלי התראה מוקדמת. אבל ההתמודדות הזו עם פרנסה של כל כך הרבה משפחות קשה לי. הרבה תלויים בי, וביכולת שלי לייצר הכנסה.
ובינתיים דברים אחרים נדחים. היציאה לחופשה שאני כל כך זקוק לה. שינויים שצריך לבצע בעסק בחו"ל, שנזנח בצורה שלא מתקבלת על הדעת. הוצאות שאין ברירה אלא לדחות אותן גם אם הן ממש נדרשות.
השאלה בכל העניין הזה אם הקשיים שאני כותב עליהם, ואולי הכתיבה על הקשיים עצמה, מצביעים על סדקים באמונה? האם העובדה שקשה לי אומרת שאני לא באמת מאמין? ואם אני לא באמת מאמין אז איך יתרחש מה שאמור להתרחש אם מאמינים באמת? ואיך אפשר להאמין בלי פקפוקים נוכח כאלה קשיים שבוחנים אותך מדי יום ביומו? ואולי פקפוקים לא באמת מפריעים לאמונה אלא בסופו של יום רק מחזקים אותה? כי להתנהג כמו "סוס עיוור" ולהתעלם מכל מה שקורה מסביב נראה מצד אחד לא אחראי. אי אפשר לחיות בלי תכנון, ולדאוג שיהיה מספיק כסף לשלם בתחנות הידועות מראש. מצד שני כאשר עושים את התכנון ורואים שהשמיכה קצרה מכדי לכסות את כל הגוף מתחילות הדאגות.
בקיצור, נראה לי שאני צריך למצוא זמן לשיחה איתה. שתחזור ותחזק אצלי את האמונה שאולי מתחילה להתערער. יש ימים שבקושי יש לנו זמן לנשום זה את זו, והימים האחרונים היו כאלה.
ואולי אני פשוט צריך שיגיע הכסף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
