הקונפורמיסט

כל הימים האחרונים הם מבחנים לאמונה. לאמונה שהכל בסוף יסתדר. יתרחש כמו שאני רוצה שיתרחש. בדרך כלל המחשבה הכי צלולה שלי היא בבוקר. אחרי שאני ישן כמו שצריך, מתקלח, ופותח את הבוקר. כך לפעמים תוך כדי המקלחת, לפעמים תוך כדי שתיית הקפה של הבוקר, או גיהוץ החולצה, המחשבות מצטללות, וההבנות הכי נכונות על דברים שעסקתי בהם מגיעות. לפעמים בנושאי עבודה, לפעמים בקשר לילדים ולעיתים בקשר לסופרת, או בכלל בחיים.

הימים האחרונים הם מבחנים לאמונה. מין פרשת דרכים כזו, שגרמה לי לחשוב על כל הדברים אחורה. מעין רביזיה למחשבות. לבדוק את הדרך ואת נכונות ההחלטות.

אז מהקל לכבד:

העסק באירופה לא מתרומם. אפשר אפילו לומר שעד עכשיו הוא כשלון מהדהד. ואני שואל את עצמי אם להכיר במציאות ובהפסד, ולהפסיק להשקיע שם כסף ומאמצים, או להמשיך ולהאמין שאפשר לשנות ולהצליח בו. בשבוע שעבר חשבתי על פעולה נוספת שאפשר לעשות שם, וביקשתי מהסופרת לטפל בזה. בינתיים נותן לזה עוד הזדמנות לעבוד, נראה.

גם בכיוון ילדי הסופרת הדברים זזים לאט. למען האמת כמעט לא זזים. אמנם קורים דברים אצלה. ויש לה שיחות איתם ודברים נוכחים ומדברים עליהם. וגם זו תזוזה בכיוון הנכון. אבל אני עדיין "מנוע כניסה" אצלה. וזה דבר שדי מפריע לי. והתכנית שלנו לעבור לגור יחד באוגוסט נראית לי היום רחוקה למדי, ואולי אפילו לא מציאותית. אבל אני יודע שהחיים הם דינמיים, ומה שנראה היום בלתי אפשרי הופך לפעמים במהירות הבזק לאפשרי.

והסיפור המעיק ביותר הוא שיחה שהייתה לי עם האקסית אתמול. היא החליטה לשתף אותי בכוונה שלה לעבור לגור עם החבר שלה בקיץ הקרוב. אבל לא סתם, אלא לעבור לגור במקום אחר, כלומר, להעביר את הילדים למקום חדש, להעביר אותם בתי ספר, לעקור אותם מהחברים, וגם להרחיק אותם ממני. העניין הזה הותיר אותי עם תחושת חוסר אונים מפחידה. מההיכרות שלי איתה המרחק בין המילים למעשים הוא קצר ביותר. היא איתו בסה"כ כשלושה חודשים. הילדים בקושי מכירים אותו. למעשה הבן שלי ראה אותו לראשונה רק לפני כשבוע. הם עוד לא קיבלו אותו, ועוד לא התגברו על העניין שהיא איתו. וכבר היא רוצה לעבור לגור, וגם לעקור אותם מכל השורשים והתמיכות שיש להם. מה שמפחיד בכל הסיפור הזה שלדעתי בזמן כה קצר גם היא לא מכירה אותו. מה אפשר לדעת בשלושה חודשים? זו עדיין תקופה של "ירח דבש". עוד לא יודעת איך הוא עם הילדים. לא קמו יחד כמשפחה בבוקר, אכלו צהריים, הכינו ארוחת ערב, סבלו את הקריזות, הבכיות והקשיים, ואפילו לא את הדברים הכי טריביאליים. קלות הראש הבלתי נסבלת שלה מחרידה. והדבר המחריד ביותר שאין לי שום יכולת להשפיע על זה. אז דיברתי, אמרתי את דעתי, הסברתי, הארתי, אבל עדיין נראה לי שהיכולת שלי להשפיע היא קטנה מאוד.

מבחנים לאמונה שיהיה טוב... עדיין מאמין.