הקונפורמיסט

החיים שלנו מורכבים ממיליוני צמתים, כאלה לא מורגשים, שאנחנו בוחרים מיד את הדרך בה אנו הולכים ואפילו לא מקדישים לזה מחשבה, וכאלה שלבחירה לאיזה כיוון לפנות אנחנו מקדימה התלבטות של ימים ואפילו חודשים. ולפעמים מגיעה צומת, שעליה תמרורים ופנסים, שמאירים פתאום באור מוזר הרבה מהצמתים בהם עברת עד עכשיו. ואתה חושב עליהם ועל הבחירות שעשית, ותמה האם הגעת לצומת, שהפניה היחידה המותרת בה היא פניית פרסה.

כאלה היו המילים שלה אתמול. sms שזימזם לי בכיס המכנסיים והעיר אותי מתנומת צהריים. כזה שלא בישר על השיחה שהתפתחה לאחריו, והשאירה אותי אחרי הרבה זמן חסר מילים. ואחרי הרבה חודשים שבהם הצלחתי לרוקן את הראש מזימזומים טורדניים, וממחשבות שמילאו אותו עד שאיים להתפקע, פתאום שוב חזר הזימזום הזה, והמחשבות הבלתי פוסקות. כאילו חזרתי באחת לתקופה לפני הנסיעה ליוון.

מעדיף לשתוק את השעות האלה. כי אני מודע לכח של המילים. ומעדיף לחשוב אותן היטב לפני שהן יוצאות לאויר העולם ומקבלות חיות משל עצמן. ובשיחת הטלפון של אתמול בלילה, שוב לא יצאו המילים והראש באחת התרוקן לו ממחשבות. כמו מנגנון הגנה שטורח למחוק את כל הוירוסים שמתרוצצים ומאיימים לפגוע בכל הטוב שנבנה.

כשהבנתי את העומק של המילים שלה אתמול, נקוותה לה דמעה בזוית העין ובלי שליטה החלה לזלוג על הלחי. בתי השלישית נכנסה אז לחדר ומיהרתי לסיים את השיחה, לחבק אותה ובפעם הזו לשאוב ממנה את כל האהבה שהנפש הרגישה שלה יודעת לתת. היא טמנה את ראשה בחיקי, והנשיקות המתוקות שלה הרימו אותי מספיק כדי שאוכל להתעשת, לפחות עד שהנחתי את ראשי במיטה מאוחר באותו לילה.

והיום בבוקר, חליפה מקרית של שנינו זה על פני זו בכביש, וטלפון שבו חזרה והביעה את אהבתה, ודמעה נוספת, מסוג אחר, חזרה ונקוותה לה.

צומת מורכבת וקשה עומדת בפנינו. והפחדים גדולים וחזקים. לא קל לחבר שני אנשים באמצע החיים ועוד יותר קשה לחבר שתי משפחות שנשברו להן, לאחת. ובכל אחת הסערות שבתוכה מאיימות לטבע ולשבר אותן, וחיבור הסערות מפחיד ומאיים עד כי שוב לא נראה שאפשר להשיט אותן לחוף מבטחים. לכל אחד מאיתנו סגנון החיים והפילוסופיה שלו, ההרגלים והחוויות, הטראומות והכאבים, ולפעמים הפערים נראים גדולים ומאיימים. ולהיכנע לפחד נראית לפעמים הבחירה היותר קלה והגיונית מאשר לנסות ולהתמודד עם הכל ולבחור בבחירה הקשה של האהבה והבנייה.

האם האהבה הזו שנמצאה לה כך פתאום באמצע החיים תוכל לעמוד בפני כל אלה? האם היא חזקה מספיק ויציבה מספיק? אם לפני שבוע הייתי בטוח שכן, אז אתמול הספק התחיל לכרסם. ואין תולעת איומה יותר מתולעת הספק המהול בפחד, שיכולה לכרסם כל חלקה טובה של בטחון.

כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה מחשבות. לפעמים השינה עוזרת למצוא את התשובות והפתרונות. הלילה זה לא קרה, אולי אני צריך להמשיך לישון על זה, ואולי הדרך הנכונה תהיה לדבר על זה איתה יחד. כי המרחק מוסיף ומעצים לפעמים את הרגשות השליליים, וכשאני איתה לפעמים הזמן עוצר מלכת, והכל נראה עביר ובר השגה.