הקונפורמיסט

ביום חמישי לפני שבוע הושלם המעבר שלי לבית החדש. האמת המעבר היה מהיר יעיל ובאותו היום הבית נראה כבר מסודר למדי, והכל היה מונח במקומו. לא שידעתי היכן הדברים נמצאים (בעיקר במטבח) אבל הם היו במקום...

ומאז אני עדיין מסתגל. למרחב שיש לילדים, קל להסתגל. כיף להם, לא צפוף, ולכל אחד יש פינה שהוא יכול להיות בה ולעשות את מה שהוא רוצה. אבל לחללים הגדולים כשאני לבד בבית כבר יותר קשה. בבית הקודם כשהייתי לבד הכל נראה קטן ועוטף (הסתכלות נוסטלגית על הצפיפות), ואילו כעת החללים הגדולים עושים להרגיש יותר לבד. כנראה שפשוט צריך עוד להתרגל לבית.

ביום ראשון אני בן ארבעים. האמת אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הגיל, וגם היום לא. גם לא מסתכל יותר מדי אחורה או הרבה מדי קדימה. סתם עוד נקודת ציון בחיים כמו 39 ואולי כמו 41. האמנם? לבני אדם יש נטיה ליחס משמעות למספרים עגולים. וגיל 40 הוא בעל משמעות רבה בתחום המספרים העגולים. מין נקודת אמצע החיים כזו. האמת לא מרגיש בן 40. תמיד זה נראה לי מין גיל מבוגר כזה, אבל היום יותר ויותר נראה בשל. עם תפיסה יותר נכונה של החיים, ניסיון, יכולת להבחין בין עיקר לתפל, ומבין הרבה יותר את הדברים החשובים באמת.

אוף, תוך כדי כתיבת הפוסט הזה, קיבלתי טלפון מרגיז ומטריד מהאקסית. היא מספרת לי שהקטנה שלנו, פרקה אתמול את המרפק שוב, בחוג בלט. היא לקחה אותה לרופא המשפחה, במקום למיון, והוא ניסה להחזיר את המרפק למקום, וכנראה לא עשה את זה כמו שצריך כי הילדה המשיכה לבכות. והיא במקום לקחת אותה למיון, ניצלה כמה דקות שהיא ישנה (מרוב עייפות), ויצאה בערב ליום הולדת של איזה חבר שהזמין אותה. כמובן שהילדה התעוררה אחרי זמן קצר והמשיכה לבכות. חוץ מהמטפלת שלה אף הורה לא היה איתה. היא כמובן, לא חשבה אפילו לומר לי משהו, עד הבוקר. רק אמרה שהיה לה לילה לבן. ועכשיו אין לה כח לקחת אותה למיון אז היא לא יודעת מה לעשות. הבעיה שלי יש הבוקר דיון בבית המשפט, ולא כל כך יודע מה לעשות. בקיצור אמרתי לה שאחרי שהילדים יצאו לבית הספר פשוט תקח את הילדה למיון, עם כח או בלי. לא מצליח להבין את האשה הזאת ואת סדרי העדיפויות שלה. זו כבר הגזמה פראית מה שהיא עשתה. אי אפשר לסמוך עליה. נראה לי שאשב איתה לשיחה ואבהיר לה שאי אפשר שמקרים כאלה יתרחשו. ואם לא תקח את עצמה בידיים אני אפעל להעביר את הילדים אלי. די זה פשוט נמאס הקטעים שלה. כל זה בהמשך לשבוע שבו היא כבר אמרה לילדים שהיא רוצה שיכירו את החבר שלה שנמצא איתה בסה"כ פחות מחודשיים. שוחחתי איתה על זה ואמרתי לה שתעשה את זה רק אם היא בטוחה שהוא לא יתחלף עוד שבועיים, ונראה שבינתיים היא תחכה עם זה עוד קצת. אבל הבחורה קודם עושה ורק אחרת כך שואלת, מתייעצת, חושבת. אמרתי לה את דעתי שעם ילדים לוקחים מקדמי ביטחון, וגם אם אנחנו כמבוגרים מוכנים לפעמים לקחת סיכונים, אי אפשר לקחת אותם עם הילדים, וצריך קצת לשמור עליהם. אוף באסה של בנאדם. לא מצליח להבין איך חייתי איתה כל כך הרבה שנים. איפה הייתי בכלל. נו עכשיו אני עלול לגלוש לחשבון נפש של גיל 40...

בקיצור, יום ראשון יום הולדת. הסופרת מוטרדת כבר כמה זמן כי היא לא יודעת מה לעשות עם זה. האמת לא רוצה שתעשה עם זה כלום. זו באמת נקודת ציון שיש לה משמעות רק אם רוצים לתת לה. ולא בטוח שיש לה משמעות מיוחדת כלשהי. אז ההורים שלי הזמינו לנו סופ"ש במלון בתל אביב (הפתעה, לא לגלות לי...), ובערב מתוכננת ארוחה במסעדה איתם ועם אחותי ובעלה, ובטח יום ראשון הילדים יכינו לי ציורים וכאלה (שזה הכי כיף לקבל), ויאללה יש עוד ארבעים שנים נוספות לחיות (לפי הסטטיסטיקה...), ומקווה שאצליח לחיות אותם טוב, עם הרבה אהבה, ובריאות טובה (טפו, טפו, טפו...).