עייפות מוזרה פושה בי כבר כמה ימים. זה לא שאני לא מתפקד כרגיל. זה משהו בפנים שעושה לי עייף. לא יודע להגדיר. "משהו קרה לך בימים האחרונים" אמרה לי הסופרת. וזה כנראה נכון. לא יודע מה. מין עייפות מהולה בתסכול, מעורבבת עם לא יודע מה.
אז בשבת מצאנו בית אחר. אחד כזה שהיא התעלמה ממנו כבר מזה זמן. ואני מייד כשראיתי את המודעה ידעתי משום מה שזה זה. וביום שבת קבענו לראות אבל אז הדיירים לא ענו יותר לטלפונים. ביום ראשון בבוקר היא התקשרה והצליחה לתאם. הלכנו לראות, וזה התלבש לנו כמו כפפה ליד. ואנחנו בשלבי סגירה של החוזה. ואני חושב איך זה יהיה בשבילה לעבור לבד, ואיך זה יהיה בשבילי שהיא תעבור לבד. והתסכול קשור בזה שלא יכול לעבור איתה כבר עכשיו, וגם שהיא לא תהיה יותר מולי. כשיוצא מהבית או סתם מציץ בחלון ורואה את הבית שאני יודע שהיא בתוכו. וכל הדברים הקטנים שהיינו עושים בתור שכנים. קפה מקרי, סיגריה בחוץ. ביקור חפוז ולא מתוכנן. כל מה שאפשר לעשות כשנמצאים משני צידיו של כביש קטן.
ולזה נוספה הבת שלי שהובהלה ביום שני לבית החולים. דלקת ריאות. כבר קיבלה טיפול והיא בבית, אבל החום, הדאגה, והמרחק הזה, שבגללו לוקחים את הילדה שלך בלי שאתה יודע, ומודיעים רק אחרי כמה שעות כשהיא כבר שם. ואמא שלה שלא הלכה לבית החולים אלא השאירה להורים שלה לעשות את הכל. ולא מבין איך בשבילי היה טבעי, ברגע ששמעתי, לבטל את הכל ולהגיע לשם בשביל להיות איתה להבין מה קורה ולקבל החלטות, ובשביל אמא שלה החיים המשיכו כרגיל.
ובתוך כל העייפות והאיכסה המוזר הזה שעוטף, משום מה, בלי הסבר ובלי סיבה, אתמול בדרך פשוטה וטבעית היו כולם אצלי שמחים, משחקים וצוחקים, מתגלגלים עם הסופרת על השטיח, מחבקים ומנשקים, וגם אחת הבנות שלה שהגיעה, באה לשתף, להיראות, להיעזר. ופתאום התמונה של המשפחה הגדולה, השמחה, היציבה והמאושרת קיבלה חיות למשך שעתיים. והקטנה שלי שסירבה להירדם אלא רק בזרועותיה, מחבקת אותה בטוחה ורגועה.
רוצה כבר להיות שם. אחרי כל המעברים. אחרי כל ההודעות שצריך להודיע לכולם. אחרי העצב. אחרי הבכי. אחרי ההתנגדויות. אחרי הקריזות של האקסית. רוצה להיות שם עם כולם, בבית שלנו החם והיציב. האוהב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
