כנראה שהבית שמצאנו לא יקרה. מי שניהל מו"מ איתנו, משך קצת זמן, אפילו שסגרנו את כל התנאים ורק חיכינו לחוזה. ביום חמישי כבר התחיל להרגיש לי שמשהו לא בסדר, וביקשתי ממנה שתתקשר אליו. בשיחה הוא ניסה להתחמק, והיא הבינה שכנראה יש לו מישהו אחר. אולי היה מוכן לשלם כמה שקלים יותר, או משהו כזה. היא הופתעה מאוד. אמרה לו שהוא צריך להחליט ושיתן לה תשובה באותו היום, אם כן או לא. הוא לא חזר, וכנראה שזה לא. אבל גם אם זה לא, ברור לנו שהגיע הזמן שזה יקרה. אנחנו מאוד רוצים יחד. וכל מיני שאלות והתלבטויות שביני ובינה מתבררות אט אט. הפתיחות התקשורת והיכולת לדבר על הדברים בצורה הכי פתוחה והכי כנה מאוד מהנה והופכת גם את התהליך לחוויה בפני עצמה. מלמדת אותנו עוד זה על זו (ולהיפך).
מאוד אוהב את סופי השבוע שלנו לבד. שהם רק שלנו. אמנם תמיד נכנסות כמה שעות שיש מטלות כאלה ואחרות (יום הולדת, כדורגל וכאלה) אבל יש לנו גם את השעות השקטות שלנו, שבהם אנחנו יכולים לשקוע פנימה, ולצלול למעמקי האהבה שלנו. זה יתרון שלא קיים לזוגות נשואים. ואני מקווה שנוכל לשמר את זה, למרות שאני בכלל לא בטוח. כי באיזה שהוא מקום נראה לי שבעוד זמן, כשהילדים יגדלו ותהיה להם זכות בחירה, הבחירה שלהם תהיה להיות איתנו בבית הרבה יותר מבכל מקום אחר. אבל גם זה יהיה לטובה, ובוודאי יוכל לשמח אותי מאוד.
ולכל נוספה הציפיה לתשובה. תשובה לחלום. חלום שגם הוא התקדם נורא מהר. מהר יותר מהדימיון. זה כבר נמצא שם. ובקרוב תתקבל ההכרעה. מין הכרעה כזו שיכולה לפעמים לשנות כיוונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
