הקונפורמיסט

לפעמים דברים קטנים יכולים לגרום לסערות גדולות. ובמיוחד זה נכון כששוכחים לרגע את האמונה ואת הביטחון. אתה לא יודע אף פעם אילו דברים, כשהם נוחתים על מצע של חוסר אמונה או פצע ישן, איך זה יכול בשניה לטלטל עולם של מישהו אחר. ואיך המערבולת שנוצרת לפתע פתאום, בלי שאתה מוכן לה בכלל, מאיימת לסחוף אותך איתה ולהטביע את כל מה שאתה.

שישבת נעימים עם הילדים. מזג אויר נח ונעים. היא עזרה לשמור עליהם בשבת, כשהלכתי עם הגדול לכדורגל. וכהרגלה השעתיים הפכו לחגיגה קטנה. כשחזרתי היו על השולחן ממתקים ובורקסים, והילדים צוהלים שמחים ורגועים. יש לה את היכולת לתקשר איתם במימד אחר, של שמחה, הבנה ואהבה. והם אוהבים להיות איתה. הם אפילו העדיפו אותה על פני האפשרות לחזור לאמא שלהם לשעתיים שתשמור עליהם.

ואז במוצאי שבת, כאילו משום מקום הגיעה סערה. שלחתי לה sms שאמא של האקסית קופצת אלי לביקור. רוצה לראות את הילדים. האמת שניסיתי לחמוק מזה. מהבוקר היא מתקשרת ואני דוחה אותה. לא אהבתי אותה כשהייתי נשוי לבת שלה. החלק הארי של הבעיות שיש לבת שלה זה בגלל איך שהיא גידלה אותה. בלי חום, בלי חיבוק. ניכור מדהים. אבל למרות הגירושין, לא רבתי עם המשפחה שלה, ותמיד הקפדתי לשמור על יחסים סבירים. אז כשהתקשרה אחרי צהריים, כבר לא יכולתי לסרב לה ואמרתי שתבוא. לא ידעתי אם זה קשור במשהו לאקסית, ולמניפולציות שהיא לפעמים עושה, אבל מצד שני גם לסרב בצורה בוטה היה עלול לגרום לה להתקפה חדשה. אז חשבתי לעצמי: אוקי, שתגיע, תראה את הילדים שעה ותלך. אפשר לעמוד בזה.

לסופרת זה כנראה נפל על עצב רגיש. היא התחילה לשלוח לי הודעות, שהתוכן שלהן הלך והחריף וגרר תגובה חריפה, אולי חריפה מדי מצידי. האמת נפגעתי ממנה די מהר. הרגשתי שהיא לא מאמינה בי ולא סומכת עלי. ואיך זה שאנחנו כבר מתכננים לעבור לגור יחד, וכל שטות מעמידה את זה בספק. לא הבנתי מה קורה כאן. וכך תוך שעתיים, שבמהלכן הייתה גם אצלי חמותי (לשעבר) למשך איזה שעה, סימסנו וסימסנו, והמערבולת רק הסתחררה לה מהר יותר ויותר.

לא ידעתי איך לעצור את זה. וגם לא יכולתי לדבר איתה. מצד אחד נפגעתי מאוד. מצד שני לא רציתי להחריף את הטון כי אני באמת אוהב אותה ולא רוצה בגלל שטות לעלות על בריקדות. ושוב, גם לא מבין איך היא בגלל שטות עולה על בריקדות.

בערב אחרי שהחזרתי את הילדים הייתה שיחת טלפון. לא טובה, לא נעימה. אחר כך עוד אחת. ושוב שיחה נוספת. ואז היא הבינה. הבינה שפשוט לא סמכה עלי. ותוך כדי השיחה אמרה לי: "עצור, אל תמשיך. אתה צודק אני לוקחת צעד אחורה. אני מבינה שאם אני סומכת עליך אני צריכה לסמוך עליך בהכל". צריך הרבה כח בשביל לעצור רגע באמצע ויכוח (ואפילו באמצע ריב) ולחזור אחורה. יאמר לזכותה שבמעשה הזה היא הראתה את העוצמה שיש בה. וזה המיס בבת אחת את כל הכעס ואת כל ההתנגדות שלי. אחרי רבע שעה מצאה תירוץ כדי לצאת מהבית ולבוא אלי. אז כבר שוחחנו בשקט. כמו שאנחנו רגילים ויודעים. באהבה.

אני יודע שהיא אוהבת אותי. יודע ומרגיש. וחשבתי גם על איך נסחפתי לתוך מערבולת בצורה כל כך לא נכונה. במקום להשיב לה על ההודעות הייתי צריך לזהות לאן זה הולך ולכתוב לה רק שתי מילים: "סמכי עלי". ואני יודע שזה היה מפסיק את הכל. כנראה שגם אנחנו צריכים עוד ללמוד גם איך לריב. לפחות אנחנו יודעים איך להשלים.