הקונפורמיסט

בשבוע שעבר הילדים היו אצלי די הרבה. יצא ככה שבחג ובסוף השבוע הם היו אצלי. כשהילדים כאן זה כמובן ממלא אותי המון שמחה וכיף איתם מאוד. אבל אז גם מתחדדת הבעיה של גודל הבית שלי (או קוטנו יותר נכון) והקושי להכיל בו את כולם. ולפעמים הם באמת מקטרים. חסרה להם הפינה שלהם בבית שהם גרים בו איתה. שם לכל אחד יש חדר. הבית מרווח וגדול, וכל אחד יכול למצוא בו את מקומו והוא לא חייב לראות או להרגיש את האחרים אם הוא לא רוצה. בקיצור אצלי קצת קשה למצוא פינה של שקט. ככה שאפילו שהבית שלי כבר מסודר למדי, יש מחשב, שהם מאוד אוהבים לשחק בו, סידרתי את החצר, קניתי משחקים, והם מביאים איתם את ה-Wii שלהם, עדיין נראה שלפעמים קצת קשה למקום להכיל את כולם. מצד שני נוצרת מין אינטמיות כזו בין כולם, שהיא שונה ממה שהייתה ביניהם כשהיו בבית הגדול. מין אינטימיות שרק מקומות קטנים יכולים לייצר. של הצורך לחלוק את אותו חדר. לישון במיטות קרובות. לדבר בלילה בשקט לפני השינה. כך למשל בסערת הברקים והרעמים שהייתה בלילה שבין שישי ושבת, התעוררו שלושת הגדולים מרעש האדיר שהיה. הקטנה מביניהם (י' השלישית במניין) פחדה והחלה לבכות בשקט. וכאשר ניגשתי אליה, כבר אחיה הגדולים יותר ניחמו אותה, וניסו להרגיע אותה. וכך גם אחרי שהרעש הסתיים לו ואני חזרתי למיטתי, עוד שמעתי אותם מדברים בקולות חרישיים עד שנרדמו.

ביום ראשון ושני הלכתי לסופרת בערב. העברתי איתה את הערב. אצל הסופרת הבית כבר מסודר. הגיעו כל הארגזים שלה מאירופה, ואחרי הרבה עבודה קשה היא כבר פרקה וסידרה את הבית והבית נראה בית. מאוד נח אצלה, ולפעמים כשאני יושב שם בערב בסלון ורואה עם כולם "האח הגדול" אפשר לדמיין כאילו אני כבר שם.

ואני מסתכל על הפער הזה שבין הבית שלהם, הבית של הסופרת והבית שלי, ומתגעגע לבית נורמלי. גדול ומרווח, שיש בו הכל, שאפשר להכיל את כולם, כזה שיהיה נח לכולם. ולפעמים זה עושה צביטה בלב שדווקא בגלל הרצון שלי שיהיה להם נח איפה שהם, וכדי שלא יצטרכו לצאת מהבית שהם גרים בו, אני נאלצתי להתפשר לא מעט. ובגלל המוכנות הזו להתפשר עבורם אני משלם לפעמים מחיר של חוסר הנוחות שהם מרגישים אצלי.

שלשום אמרתי לסופרת מין "אוף" כזה שאני רוצה כבר בית גדול עם כולם בתוכו, ואתמול בבוקר היא כבר הלכה, סתם כך, לראות כמה בתים בישוב שבו אנחנו גרים שעומדים למכירה. היא תירצה את זה בחיפוש אחרי הזדמנות כלכלית, אבל לי זה דווקא התחבר למה שהרגשתי בסוף השבוע זה. אני יודע שזה לא ממש על הפרק כרגע, ואולי, אם נצליח בעסק החדש שמקימים, ואם יסתיימו כמה דברים שמתרחשים אצלי במשרד אז אולי בעוד שנה יהיה כסף מספיק, אבל העובדה שהיא הלכה לבדוק אם אפשר לעשות משהו אומרת לי הרבה על הנכונות שלה ליצור שינוי ולהתאים את המציאות לרצונות ולהרגשות שלי. גם שלי. הרגישות שלה, וההתחשבות שלה במה שאני מרגיש ורוצה היא דבר שלא היה קיים כמעט במערכת היחסים עם גרושתי, ומראה שאנחנו נמצאים במישור שיוויוני שבו אחד מרגיש את השני וחושב עליו ורוצה לעשות דברים כדי שיהיה טוב.

והאמת שכל כך הרבה דברים טובים קורים איתה. דיברנו גם על העתיד. הרבה חושבים על זה. ונראה היה לאחרונה כי דווקא הילדים הם אלה שעשויים ביום מין הימים לרצות לראות אותנו יחד. והבנות שלי פשוט משוגעות עליה והיא אומרת לי תמיד ששלה אוהבות אותי מאוד, וגם אנחנו אוהבים מאוד את הילדים זה של זה, ונוצר קשר מאוד מיוחד בין כולם. אז נכון שעוד יש זמן לכל היישום של המחשבות האלה, אבל לפחות נעים לחשוב אותם, ונעים לראות איך הדברים לאט לאט מתרחשים. אנחנו יודעים שחייבים סבלנות והרבה, וחייבים להתאים את הקצב בעיקר לקצב של הילדים, אבל אני חושב שגם כאן עוד צפויות לנו הפתעות, ואני מאמין שהם יהיו הפתעות טובות.