הקונפורמיסט

הסופרת שלי עוסקת הרבה ברוח. יש לה המון ספרים של כל מיני אנשים, וכל מיני תיאוריות ודברים שברור לי שאין שום סיכוי בגלגול הזה שאקרא או שאדע. ולפעמים היא מנסה להסביר לי כל מיני הסברים שקצת קשה לי להבין, ואפילו שאני מנסה. כי אני אוהב את האשה שלי (כן היא כבר שלי) ורוצה להיות בעולם שלה. ולהבין אותו ממש. לא בכאילו אלא להרגיש אותו. אבל מה לעשות שלפעמים ההסברים שלה קצת מעורפלים ואולי לא ממש מובנים לאחד כמוני שלא ממש מאמין בכל התיאוריות. ואפילו שהיא מכנה אותי "נזיר טיבטי" אני לא מרגיש ממש כזה. וצריך אווירה מאוד מיוחדת בשביל שארגיש קצת קצת את מה שהיא מרגישה מיד. ולמדתי לא להתווכח עם התחושות שלה כי מאז שאני איתה קסמים באמת קורים, אבל מדי פעם יש לי בכל זאת את הצורך הזה להעמיד דברים למבחן.

אז בזוגיות הזו הבטחתי לעצמי לא להתנתק, ולא לחסום. התחלנו ממקום של פתיחות מוחלטת ושם נישאר. לא רוצה לשחזר את מה שהיה לי עם גרושתי. רוצה זוגיות של "יחד" ולא "אחד ליד השני". וגם הבטחנו לא לנסות לשנות אחד את השני אלא לקבל. ואני לומד לקבל אותה ואת כל העולמות שלה. לקבל ולהבין. לקבל ולאהוב. כי אני רוצה אותה איתי. את כולה, לא חלקים. והיא הבטיחה שהיא רוצה גם. באותו אופן ובאותה מידה.

אבל מה קורה כשיש פער במחשבות, ופער בתפיסות. אז מדברים. ונורא מפריע לה שהורגים חיות. גם ג'וקים זה חיות. אז אם נתקלים בג'וק אסור לבצע את הפעולה הטבעית - לזרוק עליו נעל, צריך לתפוס אותו ולשחרר אותו מחוץ לבית. ומעל קן של נמלים צריך לדלג, כי אם היית נמלה זה בטח לא היה נעים לחטוף איזו נעל בראש. האמת, לא כזה מסובך. ואם היא רוצה לרדוף אחרי הג'וקים אז אין לי בעיה. רק בעיה אחת בכל הסדר החדש הזה - התרנגול של השכנים.

לשכנים שמגדלים כמה תרנגולות יש גם תרנגול. מאיזו סיבה לא ברורה הבחור לא נמצא בכלוב אלא מסתובב חופשי. ולא רק זה אלא שיש לו עוצמת קול שלא מביישת סירנה של פיקוד העורף. באופן רגיל הוא מתחיל לצעוק בשלוש לפנות בוקר ומסיים בסביבות שמונה. לפעמים יש לו נטיה לעבור לחצר שלי ואז לצעוק לי ממש מתחת לחלון. זה מין מטרד שאי אפשר להתגונן מפניו, ואי אפשר גם להתרגל אליו. כי כשהוא צועק אז פשוט מתעוררים. ולפעמים זה ממש, אבל ממש, מעצבן. ואני הבטחתי לתרנגול באופן אישי, אחרי כמה פעמים שהוא העיר אותי בשעות לא קונבנציונליות, שהוא את חייו יסיים כנראה בתנור שלי. אז ביום שלישי הוא התייצב בשש בבוקר מתחת לחלון שלי והתחיל לצרוח. מילא שאני התעוררתי, אבל גם הבת שלי התעוררה, וזה היה כבר מוגזם לכל הדעות (לפחות שלי ושל הבת שלי). ואז החלטתי שהגיע השעה לממש את ההבטחה. נטלתי את סכין הטבחים הגדולה, ויצאתי לחצר נחוש מאי פעם. אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד. הבחור קלט אותי מיד כשיצאתי מהדלת, ופתח במנוסה שלא הייתה מביישת רץ אולימפי למרחקים קצרים, ובתוך שניות הצליח לברוח לחצר שלו בחזרה ואף לקח מרחק בטחון בתוך החצר, תוך שהוא משמיע קרקורי בעתה. מאחר ובשש בבוקר יכולת הריצה שלי לא ממש בשיאה, חזרתי הביתה והמשכתי להתהפך על משכבי עוד שעתיים עד שיתר הילדים התעוררו.

נאמן להתחייבותי הקודמת - פתיחות וכאלה. סיפרתי לסופרת שלי על הרפתקאות הבוקר. מסתבר שהיא לקחה את זה די קשה. "יכולת באמת להרוג אותו, אם היית תופס אותו" שאלה. "ברור" עניתי לה, "יש שאלה? כבר הרבה זמן אני מתכנן לחסל את המטרד הזה". ואז היא אמרה לי: "תשמע מונשרי, אני לא יודעת איך לומר לך את זה אבל היה לי מאוד קשה לחיות איתך אם היית עושה את זה". "זה אני או התרנגול" הקשיתי. "אני חוששת שכן" ענתה.

ואני אומר: ראשית "הבטחות יש לקיים" ומאחר והבטחתי לו לסיים אצלי בתנור עוד לפני שהכרתי אותה, לא נראה לי שאני צריך להפר את ההבטחה הזו. שנית - כאילו אני מול תרנגול? זה אפילו מעליב משהו. מה יקרה ומתוך אינסטינקט אדרוך על ג'וק למשל?

ובקיצור מה שרציתי לכתוב זה שרוחניות עד גבול מסויים (והגבול עובר בשנת לילה טובה למשל), ואמרנו שלא נשנה אחד את השני, אז אמשיך לכבד אותה ואת דרך החיים שלה, אבל אם אתפוס אותו - הבטחות יש לקיים...