הקונפורמיסט

תקופת החגים היא בדרך כלל התקופה הכי קשה למשפחות שהתפרקו. בתקופה הזו מתחדדת משמעות השבר שנגרם במשפחה. ארוחות חג בהרכבים חסרים. המעברים מבית לבית. היעדרם של הטיולים המשפחתיים. ואז כשאני לבד אני מרגיש את החוסר. הצביטה הזו בלב. הגעגוע שאני מרגיש לילדים שלי. ובגלל התקשורת הלא טובה שהתפתחה לאחרונה עם גרושתי, גם נוצר לפעמים ניתוק יותר ארוך עם הילדים. כמו היום ששני הגדולים שלי יצאו לטיול עם תנועת הנוער מוקדם בבוקר, אחרי שבת שהם היו אצלה, ואני ויתרתי במוצאי שבת על ללכת לראות אותם. ויתרתי כי לא רציתי להיתקל בה. בה ובפה הגדול שלה.

את ראש השנה בילינו אני והסופרת שלי בחו"ל. את יום הכיפורים עשינו יחד בארץ. הילדים של שנינו לא היו. והרגשנו נפלא יחד. בערב סוכות הראשון הוזמנתי אליה לארוחת חג עם בני משפחה שלה שהגיעו אליה. הייתה אווירה נחמדה, כולם נהנו, וזה גם קצת חיפה על זה שהילדים שלי היו באותה עת בארוחת חג עם גרושתי והוריה. ובחג הקרוב הם יהיו אצלי. וחשבתי על זה שאולי, לא עוד הרבה זמן, הסופרת תהפוך למשפחה שלי. ואיך שמשפחות מתפרקות ואחרות מתחברות. ומה קורה לכל החלקים במשפחות האלה, ואיך החיבור שלהם. כי חלק מתחברים יותר ואחרים אולי פחות. והסיפור אתמול על הקרובה שהתעצבה כי שמעה שילדיה אוהבים את החברה החדשה של הגרוש חיבר אותי למציאות שלי. למציאות שלנו. כשחלק אוהבים מאוד וחלק מגלים התנגדות ואולי לא מתחברים. ואיך הם ירגישו כולם כשמשפחה חדשה תתחבר לה. האם האוהבים ימשיכו לאהוב? ומה עם מי שמגלה התנגדות? אולי היא תתגבר?

ובחלום, בית גדול עם המון חדרים. שיהיה חדר לכל אחד. וחדר עבודה וחדר יצירה. וכולם מרגישים הכי טוב והכי בבית. וטוב לחלום כי יש לאן לשאוף, אבל צריך גם לדעת מה לעשות ואיך לפעול כשהחלום לא בדיוק מתגשם. רק חודשיים מאז שהסופרת שלי חזרה מהגלות, וכל כך הרבה דברים התרחשו. ולא תמיד אנחנו יכולים לדעת מה יהיה בהמשך, ובאיזה קצב הדברים יתרחשו. אבל עכשיו אחרי שכל הדברים מונחים במקומם. הבית שלי, הבית שלה, החפצים שהגיעו מרחוק, צריך אולי לנשום מעט ולתת לדברים לשקוע ולהתייצב. כי כל מה שאנחנו עושים משפיע על כל כך הרבה אנשים, ובעיקר על הצעירים שבהם. לנשום ולהתבשם במה שיש לנו עד עכשיו. לחיות קצת את ההווה, ולהרגיש. להרגיש איך לעשות את הצעד הבא. כי אפילו שאני (וכמו שזה מרגיש לי, גם היא) הייתי כבר ממשיך קדימה, יש לנו עוד נשמות לקחת איתנו במסע הזה. המסע להקמה של משפחה חדשה משני חלקי המשפחות שהתפרקו. וצריך לוודא שכולם איתנו, וכולם יגיעו יחד איתנו לשם. כי אי אפשר לוותר על אף אחד כאן. ואני יכול לקוות רק שתהיה לי התבונה והרגישות הנדרשים לעבור את המסע הזה בהצלחה. כי זו דרך שאף פעם לא צעדתי בה, והיא מלאת מוקשים. אבל זו דרך שאני נחוש ללכת ולהמשיך לצעוד בה. כי מה שלא האמנתי שיכול להיות, רק לפני מספר חודשים, קורם לו עור וגידים ומתרחש ממש לנגד עיני. אני רוצה אותה איתי. באור, בגלוי. רוצה אותה איתי כל הזמן. ללכת לישון איתה ולהתעורר לצידה. וסתם לשבת בערב מול הטלביזיה, או לאכול ארוחת ערב. ורוצה לטייל איתה ועם כל הילדים (אפילו שנראה לי שנצטרך אוטובוס לכולם...). רוצה לעשות כל מה שמשפחה אוהבת ויודעת לעשות. רוצה לחבר מחדש, חלקים מפורקים, למשפחה חדשה, שמחה ואוהבת. רוצה את החלום.