הקונפורמיסט

יום שלישי. שני הגדולים שלי חזרו משבוע בחו"ל עם ההורים שלי. נסעתי לקחת אותם משדה התעופה והחזרתי אותם אליה. הם היו ממש חמודים. חזרו מלאי אנרגיה, שמחים ומאושרים. סיפרו בדרך על החוויות שלהם. וזה עשה לי כל כך טוב לראות אותם ולשמוע את הסיפורים שלהם. תמיד מרגש אותי לראות את הילדים שלי מאושרים. כשהגענו לבית של גרושתי, היא עדיין לא הגיעה. התעכבה אצל חברה שלה. הגיעה אחרי עשרים דקות בערך. וישר התחילה להציק לי ולריב איתי. במקום להנות מהילדים שחזרו, ולתת לי גם להנות מהם, הציקה ללא הרף. בגלל שכל כך התגעגעתי אליהם נשארתי כמה שעות ואז הלכתי. חזרתי משם מצוברח לגמרי. חשבתי על זה שלא משנה מה יקרה האשה הזו תשאר בחיים שלי עוד הרבה שנים, ואני לא יכול להיפטר ממנה. לא יכול להיפטר מההצקות שלה. כל דבר שאני עושה צריך לחשוב עליו כדי שהיא לא תדע, שלא תפריע, שלא תכנס לי לחיים. איזה בעסה. לא מספיק להתגרש ממנה. בקיצור כל מה שרציתי באותו רגע שהיא תעלם לי מהחיים. ואני מבין שזה לא יקרה. לא יקרה ב-15 שנים הבאות, לפחות עד שהקטנה תגדל. איזה תסכול.

ומיד איך שחזרתי הביתה היא הרגישה שמשהו לא בסדר. האמת היא הרגישה עוד קודם. כבר כשהייתי שם. שלחה לי smsים של עידוד. חצתה את הכביש אלי הביתה. נתנה לי ללכת לישון שעתיים. סגרה את דלת חדר השינה ורק נשארה בסלון כדי להשגיח שהכל בסדר. ואחרי שעתיים באה למיטה רק כדי ללחוש לי באוזן "קום, נוסעים לכותל. נראה לי שזה מה שאתה צריך עכשיו". אחרי שהתארגנו בעצלתיים נסענו לירושלים. "ירושלים תמיד עושה לך טוב" אמרה וצדקה. אין כמו אויר ירושלמי לפתוח את הנשימה ואת הנשמה. נכנסנו לכותל, והתפצלנו כמנהג המקום. היא לעזרת הנשים ואני לעזרת הגברים. ואני, שאינני מאמין בדרך כלל, רק ביקשתי את הבקשות שלי ליתר בטחון. רק את הטובות. ואחרי שסיימתי לקחתי מספר צעדים אחורה. מביט על אבני הכותל הגדולות והעתיקות, ועל הציבור שהגיע על מנת להתפלל ולהתייחד עם אמונתו. וכל אותו הזמן טיפות גדולות וכבדות נושרות מהשמיים ומרטיבות את ראשי.

אחרי שסיימנו בכותל, נסענו לחבר שלי בבר הירושלמי שלו. שיחות קלילות, עצות מעשיות, הרבה צחוק ושמחה. ואהבה אמיתית בין חברים שהם כמו אחים. "זה נעים לי כל כך לראות איך אוהבים אותך" היא לוחשת באוזני כשיוצאים.

ולי כל כך נעימה האהבה שלה, והרגישות. יודעת בדיוק להרגיש אותי מתי שצריך, וגם יודעת מה לעשות כדי שארגיש טוב יותר. איך כשחזרנו כל התסכול והעצב נעלמו להם כאילו לא היו.